ההתנהלות החרדית במשבר הקורנה מעוררת תמיהה – לאחר כל ההסברים הסוציולוגיים, החברתיים והפוליטיים מהדהדת עדיין השאלה – כיצד חברה פועלת בניגוד לאינטרסים של עצמה?

התשובה נעוצה בשורש האידאולוגי. התפיסה החרדית היא תפיסה הרואה את הא-לוהות ככוח רוחני השולט על העולם 'מבחוץ'. העולם הארצי נתפס כמנוגד לרוחניות. במילים אחרות: על מנת להתקרב לא-לוהים יש להתנתק כמה שניתן מ'הבלי העולם הזה'. מדע, טכנולוגיה וסדרים חברתיים נסבלים רק כאמצעי לצורך התפתחות רוחנית, אחרת הם בבחינת 'ביטול תורה'.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

לוויית האדמור פיטסבורג שנפטר מקורונה (צילום: מוטי זילברברג, מחאות החרדים הקיצוניים)

מכיוון שכך נוצר יחס נפשי מסויג כלפי מערכות ארציות כדוגמת צבא, לאומיות, כלכלה ורפואה. ביטויים של חז"ל 'תורה מגנא ומצלא' (תורה מגינה ומצילה) נתפס באופן פשטני כהגנה שמימית בפני פגעי החיים גם ללא מאמץ אנושי. נהייה למסיטה וסגולות; מחשבה שכללי הטבע אינם חלים על שומרי מצוות; ציפייה פסיבית לניסים; וסיפורי מופתים – הם ממאפייני תפיסה זו.

תלמידים בישיבת חברון (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מול הפסיביות החרדיות – אנו מציגים תורה ועבודה

ישנה תפיסה תורנית אחרת (שמצויה בעיקר בכתביהם של בעלי תורת הסוד וחכמי המזרח) שרואה את הקדוש ברוך הוא ככזה שאינו מנותק מהעולם הארצי אלא מתגלה (!) בחיים עצמם. מכיוון שכך – נמרצות, אקטיביות, עידוד יוזמות אנושיות ופיתוחם של חיי החומר – הן חלק מהותי מהחיבור לא-לוהים. זוהי התפיסה הציונית-דתית, ובשמותיה המיושנים יותר – 'תורה ועבודה' או 'קידוש החומר'.

התפיסה התורנית העוינת את עולם החומר, שלטה בעולם היהודי בימי הגלות ובאה לידי ביטוי בחברה החרדית כיום כיום בתחומים רבים שהפכו משום מה למובנים מאליהם (אי-שירות צבאי והתנגדות ללימודי ליבה כדוגמה). במקביל, ההתמקדות הבלעדית בעולם הרוח הביאה כמובן ליתרונות כדוגמת גיבוש קהילתי, הקפדה הלכתית, גמח"ים וחוויות רוחניות עוצמתיות. גם הטענה שמדיניות זו מאפשרת בידול והצלה מפגעי העולם המערבי-חילוני הוכיחה את עצמה לטווח מסוים; אולם כל אלו מתנפצים מול קיר הקורונה.

האשליה שניתן להתעלם מעולם הטבע איננה תופסת במגפה! כאן אין מגזרים אחרים באוכלוסייה שיוכלו להגן או לממן. במשבר הקורונה מסתבר שההתמודדות עם פגעי העולם הזה דורשת אמונה, מדעיות, פיכחון ופרספקטיבה ריאלית.

המערכות החרדיות אינן מסוגות לתפקד

בהתמודדות מעין זו, המערכות החרדיות אינן מסוגלות לתפקד באופן מיטיבי. הן מצד תנאי חיים שהם תוצר אידאולוגיה שמעודדת צמצום של חיי החומר, כדוגמת צפיפות וחוסר שימוש בטכנולוגיות וירטואליות; והן מצד חוסר אמון בממסד הלאומי וסרבנות לתהליך מדעי-רפואי, שמטבעו דורש מאמץ ארצי ומלווה בניסוי וטעיה. על גבי הבעיות הללו נולדות אידיאליזציות שחלקן הזויות (הכחשת הקורונה ורצון להגיע ל'חיסון העדר'), וחלקן רוכבות על נקודות אמתיות (אפליה סלקטיבית באכיפה וגילויי שנאה מהחברה הישראלית).

בעבר התפיסה החרדית התנגדה בכל תוקף לציונות מהסיבות הללו. גם אז הזרקור הופנה לבעיות גלויות כדוגמת חשש להשפעה חילונית-ציונית על אורח החיים הדתי, אולם שורש ההתנגדות היה, כמו תמיד, ההתנכרות העקרונית לעולם החול. מאז, דווקא עקב הניצחון הברור של התפיסה שתמכה בשיבת ציון, החלו הדברים להיטשטש.

מדינת ישראל איפשרה את צמיחת החברה החרדית

הצלחתה המופלאה של מדינת ישראל אפשרה את צמיחתה המופלאה של החברה החרדית. בשלב מסוים הוויכוחים אודות 'אתחלתא דגאולה' נתפסו כמיושנים, והמערכות היו חזקות דיין כדי להמשיך באינרציה שבה מובן מאליו שישנם כאלה שאינם שותפים בפועל לחיי החול. מה עוד, שהחברה החרדית נאלצה על כורחה להתחיל להשתלב ברמה מסוימת במערכות; הרעיון המשונה, שלא היה כמותו בהיסטוריה היהודית, של 'חברת לומדים' שעסוקה אך ורק בפיתוח אינטלקטואלי – אינו מציאותי והחל אט אט להיסדק.

ככל שחלף זמן, רבים מהמגזר הדתי-לאומי, שספגו את מחירה הבלתי נמנע של ההתחככות בעולם החול – בדמות רפיון הלכתי ופיצול מגזרי – החלו לקנא באורח החיים החרדי שנדמה כמלוכד ומצליח יותר בשמירת המסגרת הדתית.

הקורונה מזכירה לנו, למי מאיתנו ששכח, מדוע אנחנו ציונים-דתיים.

זה הזמן להעצים את בתי המדרש הסרוגים

משבר הקורונה יחלוף במוקדם או במאוחר. החברה החרדית גדולה וחזקה דיה כדי לשרוד אותו והיא תמשיך הלאה. מבט מפוכח מכיר שלא ניתן לשנות את התפיסה החרדית מבחוץ אלא השינוי יתחולל בתהליכים פנימיים שמשבר הקורונה, כך ניתן לקוות, יאיץ אותם.

תפקידם של אלה שתפיסת עולמם מורכבת יותר הוא לא להתנגח עם העולם החרדי אלא להעצים את האידאולוגיה הרוחנית שנוהגים לכנות אותה 'תורת ארץ ישראל'. זוהי תורה שרצה למרחקים ארוכים. מטבעה היא מכילה כוחות מגוונים ולכן גם עלולה לנפילות ולסכסוכים פנימיים; אבל זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה. כעת נדרש להעצים את בתי המדרש שלנו, על גווניהם השונים, ובמקביל למסד מסגרת פוליטית שתחבר מחדש – במידת האפשר – את אלה שמאמינים בחיבור בין העולם הזה לעולם הבא; בין אם מכנים אותם חרדלי"ם ובין אם מכנים אותם 'לייטים'.

==

הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת שדרות ומרצה בארגון 'קהלים'.