השבת אנו זוכים לפתוח סבב נוסף של פרשות השבוע. פרשת בראשית מהווה חטיבה אחת שכוללת בתוכה את כל עקרונות התורה. כל שאר פרשות השבוע מדגישות צדדים שונים ועניינים מסוימים שמופיעים בתמציתיות בתוך פרשת בראשית.
אם נתבונן היטב נשים לב לכך שבתהליך הבריאה משתמשת התורה אך ורק בשם 'אלוהים'. לאחר מכן משותף שם הוי"ה לבריאת העולם: "ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים". רש"י מבאר שרצה הקב"ה לברוא בתחילה את העולם במידת הדין אך מכיוון שראה שאין העולם יכול להתקיים, צירף ה' למידת הדין את מידת הרחמים. מה עומד מאחורי שינוי זה? האם הבורא, חלילה, שינה את רצונו?
האם לאדם יש מקום בבריאה?
בתפילה, כשאנו משתמשים בשם הוי"ה, אנו מכוונים לכך שהבורא היה, הווה ויהיה, ובעצם מעידים על שייכותו ומלכותו על כל ממדי הזמן. מלבד זאת, אנחנו גם מעידים על כך שהוא זה שמהווה את הבריאה, נותן לה חיים, מאפשר לה קיום, מצמיח באדם כישרונות, רגשות, שאיפות והבנות. שֵׁם הוי"ה מבטא את צד הרחמים, הפן בו לאדם יש קיום, בחירה, התפתחות ואפשרות ליציאה מקטנות לגדלות. מציאות החיים הזו היא חידוש גדול, דווקא כאשר מעמידים אותה מול מציאות של מידת הדין.
בעולם הדין, בשם 'אלוהים', העולם מתנהל על-פי מוחלטות אלוהית. המציאות מופיעה את החיים במלוא עוצמתם. במצב שכזה, במציאות בה "ה' לבדו" – אין מציאות של רע כלל. הטוב מופיע כמציאות אבסולוטית ויחידה. החיים נעדרים כל חיסרון – הן גשמי והן רוחני.
באופן פשוט, בתוך מרחב חיים אלוהי מעין זה, אמור היה האדם 'להיבלע', 'להישאב' ו'להיעלם' בעת עמידתו מול הגודל האלוהי. בסיטואציה שכזו, מה מקומה של הבחירה החופשית בתוך חיים בהם האור האלוהי מופיע באופן מלא? מה מקומה של ההתחבטות בין טוב לבין רע בחיים בהם הנוכחות האלוהית ניכרת? האם מסתבר שיציר חומר שפל שחייו כקש נידף מסוגל לפעול משהו כנגד רצונו יתברך?
שותפים למעשה בראשית
דווקא מפני השאלות הללו, העולם שלנו, עולם בו הרחמים משותפים עם הדין, הוא חידוש עצום. יש בו רחמים גדולים. אמנם מציאות החיים בעולם הדין נשמעת אידאלית, והיא אכן כך, אלא שהקב"ה רצה מהלך עולמי אחר – הוא רצה עולם של דין, של מוחלטות אלוהית, שצומח דווקא דרך הרחמים, דרך השיתוף של האדם במעשה בראשית, דרך היכולת לתת לאדם ליפול ולצמוח, להישבר ולקום, לקיים את מצוותיו ואפילו לפעול נגד רצונו יתעלה.
חווית העצמיות החזקה שאנו חווים, היצרים האדירים שנזרעו בתוכנו שגורמים לנו לפעמים ייסורים גדולים – כל אלה שייכים להנהגת הרחמים. היכולת שלנו ליצור, להשלים פערים ולמלא חסרונות במציאות שייכת לנוכחות שנתן לנו ה' בבריאה.
מסקנת הדברים היא מהפכנית. היא אומרת בעצם שכל החסרונות שקיימים בבריאה: החולי, העצבות, העוני – הכל נובע ממידת הרחמים שמאמינה בנו שנצליח לתקן את העולם. מתוך המקום הזה ניתן להבין את מעלתו של האדם, לא כבריאה שנבראה 'בדיעבד' אלא כיצור שכל מהותו להשלים את חסרונות הבריאה ומגרעותיה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
