אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

יום כיפור: על תשובה, מצפון ואובדן חוש הטעם

אשמה, חרטה ושמחה. כשאנו מתוודים: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ... לא אנו מכים את הלב, הלב מכה אותנו. למה אי העקביות של העולם זו ברכה ואיך כל זה קשור לאבדן חוש הטעם שנגרם מהקורונה?

יום כיפור: על תשובה, מצפון ואובדן חוש הטעם
  (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

הימים הנוראים – ויום הכיפורים במיוחד – הם בעצם חגי המצפון, שגרירם של המוסר והאמונה בלבו של האדם, שגריר המייסר אותו ברגשי אשמה וחרטה.

המקרא מתאר רגשות וייסורים אלה בביטויים שונים. הנפוץ ביותר הוא כמובן 'מוסר כליות', אלא שבעיני, ביטוי אחר מופלא במיוחד: "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ" (שמואל א כד, ה, שמואל ב כד, י). ביטוי זה – 'הכאת הלב' – מעניק משמעות עמוקה למנהגנו להכות 'על חטא'. בפועלה זו אנו יוצרים מעין תמונת ראי. כשאנו מתוודים: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ… לא אנו מכים את הלב, הלב מכה אותנו, על כל פנים – כך הוא אמור לעשות, ואנו מנסים "לעזור" לו.

עוד באותו נושא

יום כיפור תשפ"א: ההוראות לתפילות בביה"כ ובחוץ


5

המצפון מתוודה: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ… בימים הנוראים עדים אנו לתופעה מתמיהה. ממזרח וממערב שרים מניינים ווידוי זה בניגונים ערבים "אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ…" או "חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ".  האומנם?! כדברי קהלת חייבים אנו לשאול את עצמנו "וּלְשִׂמְחָה, מַה זֹּה עֹשָׂה?". ואכן, רוצה אני להצדיק את השמחה. שירה זאת היא תופעה מופלאה המבטאת עובדה פרדוכסלית, אליה חייבים אנו להיות מודעים.

במה צדק ובמה טעה ניטשה?

בדורות האחרונים, בעקבות תורתו של הפילוסוף ניטשה, הסתערו הוגים ופסיכולוגים על האשמה כדי למגר אותה. הנזקים הפסיכולוגיים שלה הם עצומים! כך טענו, והביאו כדוגמה את הדיכאון, העצבות וחוסר הביטחון הנגררים בעקבותיה. האומנם צדקו? לדעתי, כן ולא.

בעיני, דומה האשמה לרעב. אוכלוסיות שלמות סובלות מקללת הרעב, המפילה חללים רבים מדי. אולם, החברה המערבית נפגעת, לא מרעב אלא מעודף שובע. היא אוכלת לא כדי להישמע לקולו הבריא (על פי רוב) של הרעב, אלא כדי להשביע את העיניים, הריח והטעם, המתפתים בקלות רבה מדי.

אבדה תחושת הרעב. אכן, יכול הרעב להיות "פתולוגי", תופעה ההורסת חברות, אך אבדן הרעב מעידה על חברה הסותמת עורקיה, הורסת לבה ופוגעת במוחה, מעודף שובע. כרעב, כאשמה. אמנם כן, קיימת אשמה פתולוגית, הפוגעת באדם, ועל כך עמדה בצדק הפסיכולוגיה.

פרידריך ניטשה (צילום: שאטרסטוק)

הדוגמה הטרגית ביותר של אשמה פתולוגית, היא תגובתם של ניצולים חפים מפשע, המרגישים אשמה על כך שהם ניצלו, בעוד שאחרים לא. אך, החברה המודרנית איבדה כל כבוד לרגש האשמה, כאילו המצפון לא היה אלא 'דיבוק' או שד בלתי חוקי, שהוברח לפנימיותו של האדם, ועלינו לגרשו. שגריר המוסר שבתוכנו אבד. אין כבר מי שינזוף בנו על מעשינו, על השגגות, הזדונות והפשעים.

כל זה מתרחש בתוך נפשנו, דבר שבצורה מוזרה אולי, מובן יותר כיום. אחד מתסמיני ההידבקות בקורונה הוא אובדן חוש הטעם. תסמין זה מופיע גם בסוגים אחרים של שפעת. אני זוכר כיצד לפני שנים כשחליתי בשפעת כזו או אחרת, במשך ימים איבדתי כמעט כל תשוקה לאוכל, עד שבוקר אחד קמתי רעב. הודיתי להקב"ה על רעב זה, ייצוג ההבראה המתקרבת. כרעב, כאשמה. באים הימים הנוראים, ואני מרגיש אשם, קצת או הרבה. האשמה קשה, אבל לבי שמח. לא לחלוטין טומטם לבי, לא נאטם מוחי, לא כהו רגשותיי. רוצה אני אז לשיר: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ… חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ!

אל תוסיף בגדנו לאשמנו

או אז, נדמה לי שאני שומע את פנייתה המיואשת ביותר של התשובה, הפונה אלי מן המעמקים, אולי מקו ההגנה האחרון שלה. "שלום רוזנברג!" היא אומרת לי, "ייתכן ולא תוכל לשנות את מעשיך, חובות לא יקוימו, עברות לא ימנעו. אבוי לי, אך אנא, אל תוסיף 'בגדנו' ל'אשמנו', אל תבגוד בי בגידה נוספת, אל תורה לעצמך היתרים. אל תטהר שרצים, אל תהפוך חולשות לאידיאולוגיות. על כל פנים, אנא, בינך לבין עצמך, הצטער על הטהרה שאיבדת ואל תרדים את הביקורת העצמית שאולי עוד שרדה בקרבך. תודה 'אשמנו'! ומכל משמר שמור על אשמה זו ועל ייסורי המצפון. מהם תקבל את שריד השכר שבאמתחתי. אלה הם ייסורים של אהבה שיורו לך את הדרך".

וידוי, אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: דוד כהן/ פלאש 90)

וכאן מוסיפה התשובה לדבר אלי בפנייתה האחרונה: "שלום בן בן-ציון! קראת את רשימת ה'על חטא'. לאור הביוגרפיה שלך, חייב אתה לפרש את המילים שברשימה. אתה הלוא מודע לעבירות ולשגגות שעשית, ולמחדלים שבצעת. אך אל תשמע לעצתו של השטן המכריז בחוצפתו 'הכל או לא כלום!'; החטאים שחטאת לא נותנים לך רשות להמשיך ולחטוא חטאים נוספים.

מניין לך הזכות ליוהרת העקביות? דווקא אי-העקביות לפעמים היא הברוכה. אי עקביות זאת בנתה את העולם הישראלי, על ידי אותם היהודים אשר הרגישו בתוכם ניצוצות קדושה למרות שלא התאימו להשקפתם הכללית. אי עקביות זאת היא לעתים הבסיס לפעולתו המוסרית של אדם החושב ש'לית דין ולית דיין', למרות שקרא את ניטשה. אי עקביות זאת מתירה גם לך לעשות מצוות אף אם הן שוכנות אתך בתוך טומאתך, וודאי בתוך סתירותיך. תשמור על כל גחלת שאתה מסוגל לשמור".

"ועתה, הבן את משמעות טקס התשליך בו תשתתף בראש השנה, השלכת העוונות שעשית. מיכה הנביא אמר (ז, יט): "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ – –  וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם". העוונות ייעלמו, לא אם תרכז אותם בביוב של רוע, אלא אם תטהר אותם, תוציא מהם את המארה ואת הממאירות ותדלל אותם בים של מעשים טובים. או אז, ידלל הקב"ה את חטאותיך במצולות הים הטהור של החסד המוחלט, החסד האינסופי אשר לו".

 

פרופ' שלום רוזנברג, חתן פרס 'יקיר ירושלים', לימד מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובמכללת הרצוג. את מאמריו ושיעוריו של פרופ' רוזנברג ניתן למצוא באתרו האישי

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
3 תגובות - 3 דיונים מיין לפי
1
וידוי
משה אהרון | 27-09-2020 13:42
סודו של הווידוי (משה אהרון ) בסד. מיום שנברא האדם נטע בו כח הדיבור והאמירה. משל צלם אלוהים העתיק גם כח זה של : ויאמר שהופך לויהי. הווידוי הוא אם כן שימוש במילים לסתור מה שנבנה במעשים . הנותן.... והאומר....
2
תואהבו כל אדם - זה סופו של כל מסע התשובה.
משה אהרון | 27-09-2020 13:53
לו יהי
3
חיזבאללה
נועם | 28-09-2020 6:28
חיזבאללה בכישורית חיזבאללה בקריית שמונה