מה למד בלעם מאתונו, ומיהו המלאך הנצב בדרכו - סרוגים

מה למד בלעם מאתונו, ומיהו המלאך הנצב בדרכו

בלעם הולך להשמיד עם שלם בשבט פיו, כשאפילו את אתונו הוא לא מסוגל להרוג בלי חרב. מה יודעת האתון שבלעם לא יודע?

מה למד בלעם מאתונו, ומיהו המלאך הנצב בדרכו
  בלעם מכה את אתונו (ויקימדיה)

פרשת האתון היא מבוא למה שיבא אחריה. בלעם מכה את אתונו שלש פעמים, וכנגדן הוא מברך את ישראל שלש פעמים. אחרי הפעם השלישית שבה האתון אינה עושה את דברי אדוניה, נאמר: "וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:  וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים…  וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים". אחרי הפעם השלישית שבה בלעם אינו עושה את רוצן בלק, ומברך במקום לקלל, נאמר: "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים".

האתון היא משל לבלעם. יש לה נאמנות כפולה. היא מחויבת למלאך ה' והיא מחויבת לבלעם. וליתר דיוק: היא מושפעת מהחרב של מלאך ה' ומהמקל של בלעם. היא מנסה לצאת ידי חובת שניהם כל עוד הדבר אפשרי, אבל היא מרגישה מחויבות רק לבלעם, המלאך הוא מטרד שיש לעקוף אותו אם זה אפשרי. אם מלאך ה' נצב בדרך, היא עוקפת אותו. היא מחויבת יותר לבלעם מאשר למלאך ה', היא מרגישה צרך לרצות אותו, לא את מלאך ה'. היא עוקפת את מלאך ה' עד שהיא רואה שהדבר אינו אפשרי. כמו בלעם שחושש מבלק יותר מהקב"ה, מחפש דרכים לעקוף את הקב"ה כל עוד הדבר אפשרי, עד שהוא מגלה שהדבר אינו אפשרי. ואז הוא פותח פה לרצות את בלק אדוניו.

יחודה של האתון בכך שהיא רואה. אבל לא רק שהיא רואה את מלאך ה', אלא שהיא רואה שמלאך ה' נצב בדרך. כמו שנבאר להלן בהרחבה, בלעם למד שלראות את ה' היינו לראות את ישראל שכן לשבטיו. שלה' יש רצון והרצון הזה הוא ישראל. שלא כשפים וקסמים שולטים בעולם אלא ה'. עוד הוא למד שהכלי המסור ביד האדם אינו הקללות אלא החרב. פינחס מצליח לעצור את המגפה באמצעות רמח, למלאך ה' יש חרב (והתורה מציגה את זה לעמת זה: למלאך יש חרב, לבלעם אין), וסופו של בלעם שגם אותו הרגו בחרב. התגלות ה' היא לא בכשפים אלא בדרך. ה' אינו סתם כח מכחות הטבע שכדאי ללמוד לנצל אותו ככל הכלים הטבעיים העומדים לרשותנו, לא כן, אלא לה' יש רצון בעולמו ואנו מצֻוִּים לעשות את רצונו בכלים הטבעיים העומדים לרשותנו. לכן מוסיף בלעם ורואה עוד דברים. הוא למד שה' הוא השליט בעולם. ה' אינו עוד מטרד שיש לעקוף וללכת בשדה ולהמשיך, ה' הוא הקובע מה הדרך. לכן ממילא ברור שישראל ינצחו.

האתון רואה. גם בלעם מתגאה בכך שהוא רואה. אבל העובדה שהוא ניחן ביכולת לראות, לא הופכת אותו למשהו גדול יותר. לראות – יכולה גם האתון.

בלעם הולך לקלל אומה שלמה בהבל פיו, כשאפילו את אתונו הוא לא מצליח להרוג בלי חרב. פינחס עוצר את המגפה ברמח. הוא לא מגיס את ה' כדי להשיג את רצונו בטבע, להפך, ממקומו בעולם הוא מגויס לעשות רצון ה'. ישראל ינצחו בחרב, כשה' יחפוץ בכך. (ובכך הוא מכפר על בני ישראל, וזוכה לברית כהנת עולם.  ורבים הקשו למה באה ברית שלום על קנאות. ואולם פשט הכתובים שלא על הקנאה זכה בברית כהנת עולם, אלא על הכפרה. על כך שהוא השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, ויכפר על בני ישראל. ואמנם הדרך בה כפר היתה בקנאו את קנאתי בתוכם, אשר קנא לאלהיו. אך מלשון הפסוקים עולה שזו הדרך, ואילו המעשה עצמו הוא הכפרה. ומ"מ לפי דרכנו למדנו שאחת מדרכי הכפרה של הכהן היא הקנאה לאלהיו. ושהאוהב את ישראל ורוצה לטהרם ולכפר עליהם, יעשה זאת ע"י הכאת החוטאים ברמח).

לפעמים, בקראנו את הפרשה הזאת, נדמה לנו שהתנתקנו מהתורה ונכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות של מכשפות. בזה מאמינים בלק ובלעם, אך המסר של הפרשה הוא הפוך: אין אגדות מכשפות, פעילותנו היא עבודת ה' בדרך הטבע והשלטתו על העולם.

בלעם לומד שאת התגלות ה' בעולם אפשר לראות בכלים טבעיים. די להיות אתון כדי לראות את מלאך ה' נצב בדרך. מחזה שדי אינו מחזה נבואי אלא מראה ישראל שכן לשבטיו. המתבונן רואה את התגלות ה' בעולם הזה, ואת הצרך לעבוד את ה' בעולם הזה ובכלים של העולם הזה. בדרך הטבע ולא בקללות. התגלות ה' היא ראית הנהגת ה' בחיינו הטבעיים וכוון חיינו לעבודת ה', ולא לחיות את חיינו ולהסתדר עם ה'. הנהגת העולם בדרך ה' היא ראית ה' והיא עבודת ה'. ממילא משועבדים אנו לה' בכל רגע ורגע, חיינו משועבדים לו. עובד ה' הוא לא מי שחי את חייו וגם מקים את המצוות מצות אנשים מלומדה, מקים מה שאמר ה' והולך לדרכו, עובד ה' הוא מי שקיום מצוות ה' הוא דרכו, לכן אינו יכול לפנות מהן וללכת לדרכו, לכן אינו צריך להדגיש שוב ושוב שאת אשר יאמר ה' אותו יעשה. ה' נצב בדרך, הדרך היא עבודת ה'. לכן אם בניו של ה' שוכנים לשבטיהם כראוי, זוהי התגלות ה'.

מי שעושה כל צווי וצווי של ה' אינו בהכרח עובד ה'. הוא רוצה לצאת ידי חובת ה' וללכת לדרכו. עובד ה' אינו צריך לשאול שוב ושוב את ה', דרך ה' היא דרכו בחייו.

לפי זה אפשר להבין את הברכות

כשבלעם עומד מול ישראל ומברך הוא אומר "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל  מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'  כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב  מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו". לארך רוב הברכה הוא אינו מדבר על ישראל אלא על עצמו. הוא מתאר את בקשת בלק ואת דחיתה ע"י ה'. הוא מתאר את המראה שהוא רואה מראש צרים. וגם אח"כ, לכאורה הוא רק משבח את ישראל, ולא מברך אותם. אמנם, אפשר שלשון השבח שלו היא ברכה. אך הברכה היחידה בכל הנאום היא מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, תמת נפשי הוא אמירה על עצמו, ברכה לעצמו שלא התקיימה.

בפעם הבאה כשעומד בלעם מול ישראל הוא אומר: "קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפר  לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה  הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה  לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו  אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו  כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל  הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". גם כאן יש התיחסות רחבה מאד למקום ולמצב שבו עומד בלעם. אני פה כדי לקלל אבל קצת קשה לי כי ה' בקרבו והוא רוצה לברך. הברכה באה מתוך הנאום. כיון שהזכרנו שה' לא רוצה לקלל, מתאר בלעם את ה' השוכן בתוך ישראל, זה עדין חלק מהאמירה שה' אינו רוצה לקלל, שכן רק אחר כך נזכר למה בלעם לא מצליח לקלל "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". גם כאן, הברכה שמברך בלעם, והיא הדבר שמנו בלק חושש, היא רק הפסוק האחרון. לארך כל הדרך ברכתו של בלעם היא תיאור של מה שהוא רואה. הוא מעמיד את עצמו במרכז ומתאר את קשייו המקצועיים כמקלל שכיר. האיש שקוע בעצמו. רק הפסוק האחרון הוא ממש ברכה. בלק אולי נלחץ קצת (כמו האתון שנלחצה אל הקיר אחרי הפעם השניה), אבל ברכה ממש לעם ישראל עדין אין כאן.

הפעם השלישית שונה לחלוטין. גם המצב שונה. בלעם כבר רואה כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, והוא כבר לא הולך לקראת נחשים. כאן כבר אין בלעם מחכה שה' יקרה לקראתו. לא הליכה אל מקום שבו יקרה ה' לקראתו נותנת בו רוח אלהים, ראית ישראל שֹכן לשבטיו היא זו שמשרה עליו רוח אלהים (ונבאר זאת בהמשך). כאן לא נאמר ויקר ה' אל בלעם. ולמרות זאת, דוקא כאן הוא מזכיר את מה שלא הזכיר לעיל: שהוא רואה מחזה שדי. כאן הוא כבר יודע דעת עליון, לעיל, ספק אם הוא בכלל ידע שיש לעליון דעת, הוא סבר שהתפקיד שלו הוא לרצות את ה' בקרבנות, לדעתו ה' לא ממש מבין ומתענין מה קורה אצלנו, תפקידו לרצות אותו ולהשתמש בו כרצונו. רק כאן פתאום עומד בלעם כמי שמכיר ויודע את ה', המראה שהוא ראה הוא מראה ישראל שכן לשבטיו. ה' לא נקרה אליו, מראה ישראל שכן לשבטיו הוא הנקרא בפי בלעם מחזה שדי. מחזה שלא צריך להיות נביא כדי לראות אותו. בלעם למד שמחזה ישראל הוא מחזה שדי. וכך הוא אומר: "נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין  נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים  מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל  כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים  יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו ותנשא מלכתו  אל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ  כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור". כאן הוא אינו טורח לתאר את עמידתו מול בלק ומקומו ותפקידו לפני בלק. בלעם כבר נמצא במקום אחר. יש מעליו רשות אחרת. גם כאן הנאום פותח בתיאור ראיתו, אך מהר הוא עובר לברכה, לא שבח אלא ברכה בלשון עתיד. ברכה שמפניה חושש בלק יותר מכל וסופק את כפיו.

וכאן באה הברכה הרביעית, בלעם לא מתבקש לקלל, הוא לא מתבקש כלל לעשות משהו, בלק פִּטֵּר אותו. הוא מברך מרצונו, וזו ברכתו: "נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין  נאם שמע אמרי אל וידע דעת עליון מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים  אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת  והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עשה חיל  וירד מיעקב והאביד שריד מעיר  וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד  וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך  כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך  וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל  וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אבד".

מלת המפתח כאן היא הראיה. בלעם לא מברך ולא מקלל, בלעם רואה. הוא עצמו לא מבין זאת בהתחלה. וודאי שלא בלק. בלק שרואה שיש איש שדבריו מתקיימים, מבקש שהאיש ידבר מה שהוא רוצה. האיש לומד שהוא קדם כל רואה, ושה' הוא בעל רצון, הוא לא יכזב ולא יתנחם.

לכן הוא כבר לא רואה כעקר את המקום שבו הוא נמצא, אלא את ישראל, הוא רק מסתכל. והוא מבין שה' הוא השולט בעולם, ולא דבר צדדי, מטרד שצריך לעקוף או מכשיר שצרך להפעיל. הוא מבין שהעולם נוהג ע"פ ה', ולכן הוא רואה שה' וישראל ינצחו. החדוש הוא שהראיה היא ראית עינים ממש ולא ראית נביא.

אבל החדוש הוא שלא די בראיה. לראות יכולה גם האתון, ובכ"ז היא נשארת אתון, וכל מה שמעניין אותה זה לא לקבל מכות מבלעם. גם בלעם, רואה ומדבר, וכל מה שמעניין אותו הוא לקבל כסף וכבוד מבלק. הוא כבר ראה שהעם ברוך הוא, ושישראל הם מחזה שדי, אבל הוא לא מבין שזה מחיייב אותו.

מחזה שדי

בשתי הברכות הראשונות נאמר ויקר ה' אל בלעם. בברכה השלישית לא נאמר. רוח אלהים שורה על בלעם מתוך שהוא רואה את ישראל שוכן לשבטיו. וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. והנה דוקא שם נאמר שמחזה שדי יחזה. מה שלא נאמר בברכות הקודמות.

בלק לא מזכיר את שם ישראל אפי' פעם אחת. הוא קורא להם העם, הקהל ועוד. גם התורה בפרשה משתמשת בבטוי "העם", ו"ישראל" (מלבד בפסוקים הראשונים) נזכרת רק בתוך הברכות של בלעם, בלעם רואה את קצה העם, מקלל את העם וכו', מלבד בפסוק "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו  וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים". כאן מתגלה שישראל הם ישראל.

בלק לא נקב בשם העם. כשבלק שולח אל בלעם הוא אומר הנה עם יצא ממצרים, ולא נוקב בשמו. גם בלעם כשמדבר עם ה' אינו נוקב בשם העם. אפשר שהוא חושב שיוכל לרמות את ה', לא לומר לו מי העם וה' יתן לו לקלל. שהרי כך הוא תופש את ה'. אבל ה' אומר לו לא תאר את העם כי ברוך הוא. כלומר: אני יודע על איזה עם אתה מדבר, והוא ברוך. (דבר דומה אנו מוצאים אצל המן, הוא בא אל אחשורוש ואומר "ישנו עם אחד וכו'" אחשורוש כלל אינו שואל על איזה עם מדובר. המגלה מציגה אותו כמי שאינו מתענין כלל בשאלה את מי הוא משמיד. אם ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, יכתוב המן לאבדם).

גם כשה' אומר לבלעם שהעם ברוך, הוא אינו נוקב בשם העם. אני יודע על איזה עם אתה מדבר, וברוך הוא.

בלעם עדין חושב שיוכל לשנות את דעתו של ה' באמצעות פרים ואילים. בעיני בלעם, יש כאן שני עמים, ויש כאן אל שיש לו כח, נשלם לו ונשתמש בו ונקלל את העם. כאשר הוא מכיר בכך שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, הוא מבין שישראל הם ישראל. הוא מבין שישראל הם מחזה שדי. מי שרואה את ישראל שכן לשבטיו, גם אם לא נקרה אליו ה', ראה מחזה שדי. הוא הבין שישראל הם המייצגים את ה' בעולם. הם לא "העם" או "הקהל", הם ישראל. בשתי הברכות הראשונות נזכר שמם של ישראל תוך כדי הברכה, כאן הוא נזכר כבר תוך כדי הספור.

מה למד בלעם בפרשה

לארך כל הפרשה בלעם אומר בהתנצלות "את אשר ידבר ה' אותו אדבר", אך הרֹשם בפרשה הוא שהוא אומר את זה כאיש מקצוע המסביר את המגבלות הטבעיות של מקצועו. הוא אינו שליח ה' או נביא לה', אלא אדם שמקצועו להסתדר כביכול עם תופעת הטבע שנקראת ה' ולנצל את האנרגיה הטמונה בה. כשהוא מתנצל בלק לועג לו באותה לשון: "אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד". לא נראה שהוא אומר זאת משום שהוא הפנים כאן את המסר, הוא לא הפנים את המסר, הוא פשוט לועג לבלעם. כלעג השוכר לשכיר שמסביר לו שתנאי השטח קשים, והוא אומר לו תנאי השטח מנעו ממך את המשכרת. גם לשונות ההתנצלות של בלעם הולכים ונעשים מתנצלים יותר עם הזמן, כאיש שנתפש בבשתו. בלעם לומד שלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. שה' הוא לא תופעת טבע אלא הבורא בעל הרצון בעולם ורצונו הוא שיהיה. נצח ישראל לא ינחם בכך שישראל הם עם הבחירה ועמלק הם הצד שכנגד. בין כך ובין כך ישראל קרואים בנים. (בלעם מזכיר את מואב ומדין ואת עמלק. את מואב ומדין הוא מזכיר כי הם שכרו אותו, אך למה הוא מזכיר את עמלק? עמלק הוא הסתירה לישראל. ה' מביא בדברי בלעם את זה שהנצחון בעולם לישראל הוא. שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה).

בלעם אינו מבין בתחלת הפרשה שה' אינו רק כח שהאדם צריך להתמודד אתו ויכול להשתמש בו כרצונו, אלא אלהים שאנו קימים למענו ואנו ברואיו ורכושו ונבראנו לשמשו, ותפקידנו אינו לצאת ידי חובתו אלא לעבדו. זהו ההבדל בין מי ששואל ועושה כל מה שאומרים לו, לבין מי שמבין מעצמו מה תפקידו. קל מאד לאדם לחיות את חייו שלו, ולצאת ידי חובת מה שאומרים לו. כל אשר ידבר ה' אותו אעשה, אך כל מה שלא נאמר בפירוש, אני פטור לגמרי. אני חי את חיי שלי ומוצא את ההסבר איך אני יוצא ידי חובת ה'. לא זו הדרך. עובד ה' אמתי אינו שואל, הוא יודע מה חפץ ה' וכך הוא חי. אין לו חיים משלו, הוא תמיד מחפש מה רצון ה'. את זה הבין בלעם ולכן ברך בפעם הרביעית בלי שהתבקש ובלי שהובטח לו שכר מבלק, בלק כבר פִטֵּר אותו לפני כן. אמנם, אפשר שבלעם לא הבין דבר, אלא פשוט נשא משלו כדי לנקום בבלק שפטר אותו. אך אין נראים הדברים כן, משמע שבלעם מרגיש מחויב לבלק. הוא מתנצל בפניו. אך הוא הבין שיש לה' רצון וחפץ, ושה' חפץ לברך את ישראל.

בלעם לומד במהלך הפרשה שה' אינו כח המסור ביד הקוסם, אלא מנהיג, המנהיג את עולמו כרצונו, ורצונו הוא הקובע. ורצונו הוא ישראל. בלק שסובר שהכח ביד בלעם, ואשר תברך מברך ואשר תאר יואר, לומד שלא בלעם הוא הכח אלא ישראל, מברכיך ברוך וארריך ארור. הכח לברך ולקלל בא מה', ולכן רק המברך את ישראל אשר יברך מבורך. ישראל הוא התגלותו של ה' בעולם, בשתי הברכות הראשונות נאמר שה' נקרה אל בלעם ושם דבר בפיו. לא כן בברכה השלישית, כשנושא בלעם את עיניו ורואה את ישראל שוכן לשבטיו, ראית ישראל שוכן מביאה עליו רוח אלהים. וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. וזה יותר מהקרות ה' אל בלעם, כי על הראיה הזאת הוא אומר אשר מחזה שדי יחזה, שלא אמר כן בברכות הראשונות. ראית ישראל היא מחזה שדי. ישראל הוא התגלות ה' בעולם (וראה דברינו בפרשת בשלח על ההתגלויות). וכאן לומד בלעם מיהו שברכתו ברכה וקללתו קללה.

בלעם אומר לאנשי בלק "לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה". כשהוא מצטט את דבריו בסוף הפרשה באזני בלק הוא משמיט את המלה  "אלהי", ו"קטנה או גדולה" הופך ל"טובה או רעה מלבי". בתחלת הפרשה בלעם לא יודע שיש טוב ורע בעולם. יש פלאים שמחולל הקוסם. הוא מחולל אותם באמצעות הכלי שבידו, אלהיו. בסוף הפרשה הוא למד שה' הוא לא "ה' אלהי", הוא ה' האחד והיחיד בעולמו, והוא הקובע מה טוב ומה רע.

ההשואה בין שלש הפעמים שהתיצב מלאך ה' בשלשה מקומות שונים, לבין שלש הפעמים שהתיצב בלעם על עולתו בשלשה מקומות שונים ורצה לקלל, היא מתבקשת. וכבר רבים עמדו עליה (וגם אנחנו עמדנו עליה לעיל). האתון, שקבלה רשות לדבר, לא אמרה אפי' שהיא רואה מלאך ה' נצב בדרך. היא רק שאלה למה הכיתני. וחמור נשאר חמור. בלעם מול ישראל הוא כמו האתון מול המלאך. מול ישראל הוא גלוי עינים, כפי שלא היה מול המלאך (שכן רק אח"כ נאמר ויגל ה' את עיני בלעם), שלש הברכות הן לא כ"כ ברכות אלא תיאורים. הוא אינו אומר "ויתן לך האלהים" או "וירש זרעך", אלא מתאר, בלשון הן, הן עם כלביא יקום וכו'. הוא מתאר מה הוא רואה. הוא מתאר את ישראל ואומר הן מראש צורים אראנו וכו', במלים אחרות: הוא מתאר את ישראל כמלאך ה' שחרבו שלופה בידו. אך כשבלק כועס עליו הוא לא אומר הלא ישראל הם מלאך ה', הלא ישראל הם עם ה' ובניו והוא חפץ לברכם. לא, חמור נשאר חמור. המטרה שלו היא להרכיב את בלק ולקבל את כספו. הוא אינו מסוגל לבטא את אשר ראו עיניו, הוא לא מאמין במה שראה. כמו האתון, הוא רואה ואינו מבין מה רואה, הוא רק מתנצל בפני בלק על שלא הצליח במשימתו.

וסופו שישראל הרגוהו בחרב.

האתון רואה ואיננה יודעת מה היא רואה. היא רק רוצה להמשיך לקבל מבלעם את מזונה, ולא ללקות מידו. לכן היא מנסה, כל עוד הדבר אפשרי, לעקוף את המלאך. גם בלעם, רואה ואיננו יודע מה הוא רואה. בשתי הפעמים הראשונות הוא מנסה לעקוף את דבר ה', ובלבד שיקבל מיד בלק את הכבוד. רק בפעם השלישית, כשהוא רואה כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, כלומר: שא"א לעקוף את המלאך, הוא רובץ תחת בלק ומתנצל בפניו.

כלומר: בלעם למד כלפי חוץ שלה' יש רצון, אבל הוא לא לגמרי הפנים את המסר שה' הוא האלהים.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
לכפר באנגלית - atone
אף אחד | 23-06-2013 10:37