לא קהילה ולא גאה

"קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש" (כה,ד).

דיון = לגיטימציה

במשך כעשרים שנה בהן אני כותב מדור זה (מתשנ"ד, 1994) כמדומני שרק פעם אחת כתבתי על 'נטיות הפוכות' בחברה הדתית, והתחרטתי. פעם בודדת הסכמתי להביע עמדה ברב-שיח טלוויזיוני, וגם על כך התחרטתי.

ונימוקי עמי: כל דיון ציבורי בנושא זה ודומיו הוא מתן לגיטימציה, גם אם הדעה המושמעת היא ביקורתית וגינוי חריף ותקיף. יש חטאים שכל שיח ושיג פומבי אודותם מעודד את הלוקים בהם ומפתה אחרים לחקותם. כך מקובל למשל בקשר להתאבדויות; דיווח המלווה בדיון כלשהו – טרגי ככל שיהיה – רק מעודד ללכת בעקבות. שבעתיים נכון הדבר בתחום חטאי היצר אשר כל חוטא המפרסם חטאו מעוניין – ומשתוקק – לעודד אחרים להצטרף ל'קהילה החוטאת'. כל פרסום והעלאת הנושא "נגד השמש" מקטין את הלחץ החברתי ומגדיל את הלגיטימציה, בעיניהם ובעיני סובביהם.

הפעם החלטתי לחרוג מגדרי, בעקבות פענוח(?) הרצח בבר-נוער אשר הפנה את הזרקור לפינה אפלולית זו. לב דבריי הוא הזדעזעות מהשימוש בביטוי 'הקהילה הגאה', המעניק ציון ידידותי מתוחכם, והריני מניף עט-חנית כלפיי 'קהילתיות' בעלת-מום זו. שתי מילים חגיגיות ויוקרתיות אלו, 'קהילה' ו'גאה', משמשות כסות-מטהרת להתנהגות חריגה שיש בה סטייה דרמטית מן התרבות החברתית והמשפחתית הנורמטיבית. וכמובן, כולה זועקת אנטי-דת (כלשהי) ואנטי-יהדות.

התקהלות חריגים

מוכר לי הויכוח בין פסיכולוגים, ובקרב חכמי מדעי ההתנהגות, האם אפשר 'לצאת מזה' וליישר את הנטייה ההפוכה. ידועה לי מצוקתם של חורגים אלו המשתוקקים לחיים נורמטיביים ועושים מאמצים רבים להתגבר על ה'נטייה'. אזני לא אטומה גם משמוע את שוועתם של חורגים המשייכים את עצמם לקהילה הדתית, למרות נטייתם ואורח חייהם. ודוקא משום כך אני מדגיש: אתם יחידים, שוליים! אינכם קהילה ואינכם גאים!

לא שמענו מימינו שבעלי תכונות חריגות מתחומים אחרים יתאגדו לגאוות יחידה, גם אם מדובר בהתנהגות בלתי נשלטת; קלפטומניה ("הפרעה נפשית הגורמת לגניבות אובססיביות") או פירומניה ("דחף אובססיבי לחולל שריפות"), למשל. גם אם מדובר בהתנהגות שאיננה פוגעת בזולת, אך היא חריגה מבחינה גופנית, שכלית או נפשית – אין בה בסיס ל'קהילה', ובודאי לא ל'גאוה' – אלא בושה והצנעה, מצוקה ודאבה. לא עולה על דעתם של בעלי לקויות גופניות או נפשיות להניף בלונים ולהתהדר בצבעי קשת זוהרים. התהדרות כזו מזכירה לי אסוציאטיבית סצינת קבצנים בעלי מום החובשים פצעיהם בכיכר השוק, לתפארת המסכנות…

למחוק מהלקסיקון

אינני קורא להחרמה, להשלכה ולדחייה בשתי ידים מקרב הקהילה הדתית את החוטאים המודעים לחטאם ומצפים לישועה, וראוי לקרבם בעבותות אהבה. אינני מציע להשתמש במילת התורה 'תועבה' המצטלצלת כפוגענית וכמרחיקה לבלי השב. המילה 'סטייה' עדיפה הימנה, אך גם היא נחשבת כיום כביטוי שיפוטי-דוחה, ולא רק 'חריגה מן הנורמה' כמשמעותו הלשונית הפשוטה ("סטייה מתכנית הבינוי שאושרה", למשל). מאידך אני קורא לתקשורת הדתית – והכללית – למחוק כליל מהלקסיקון את צירוף המילים 'קהילה גאה'. המילה 'חורגים' היא הראויה והמידתית. וגם זו ראוי שלא תישמע כהשלמה וניד-ראש סלחני, משהו כמו 'נו מילא!', אלא במשמעות של חורגים הראויים לטיפול או לרחמים.

מאידך, אני קורא לדחייה בשתי ידים ולהוצאה אל מחוץ לגדר הדתית והחברתית את אלו המתגאים במומם, המציגים בפומבי את 'מצבם' או המתקהלים ל'גאוות יחידה' ולמועדון חברתי פעיל. כל החצנה של אורח חיים זה הוא בגדר 'הסתה והדחה' שפגיעתן רעה וענשן קשה. פומביות של חריגוּת דינה נחרץ בפרשתנו, בפסוק המצוטט בראש המדור: "והוקע אותם נגד השמש".

* * *

פרהסיא

בהלכה ובמחשבת ישראל אינו דומה החוטא בצנעא לחוטא בפרהסיא. הפומביות מחמירה כל חטא וממילא גם את העונש. משה מצטווה בפרשתנו "והוקע אותם נגד השמש" (כה,ד), כלפי החוטאים בפרהסיא בבנות מדין. הדימוי 'נגד השמש' הוא מידה כנגד מידה, וכלשון רבנו בחיי על אתר: "נגד השמש – שיתקדש השם בפרהסיא, כמו שחיללוהו בפרהסיא". הפרהסיא בת זמננו היא הדיווח והדיון התקשורתי, לפיכך ראוי להתעלם, להאפיל, להימנע מדו-שיח ולרדת מן המסך התקשורתי.

לפני שבועיים קראנו (פר' שלח טו,ל): "והנפש אשר תעשה ביד רמה… את ה' הוא מגדף". אבן-עזרא הדגיש בפירושו את מרכיב ההחצנה ההתרסתית: "להראות הכל שאיננו ירא מהשם". מכאן שאב הרמב"ם את פסקו החמור: "העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא. וזהו הנקרא מגלה פנים בתורה מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש" (הל' תשובה ג,יא). "יד רמה" = גילוי פנים = פנים גלויות.