אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עו"ד על הפרשה • ראה: המודל למדיניות כלכלית

מענק הקורונה הציב שאלה מה טעם לחלק לכלל האזרחים מענק באופן גורף, האם באמת כולם זקוקים למענקים, האם נכון לחלק לכולם במידה שווה? מהי הגישה היהודית בסוגיית הדרך הראויה להתמודדות עם בעיות כלכליות

עו"ד על הפרשה • ראה: המודל למדיניות כלכלית
  צילום: עמוס בן גרשום, לע"ם

לנגיף הקרונה השפעה על חיי הכלכלה. הקושי הכלכלי נותן אותותיו אצל בעלי עסקים ועובדים שמוצאים עצמם מתקשים בפרנסתם. במצב זה מוצאת עצמה ממשלת ישראל עסוקה גם בהתמודדות עם משבר כלכלי מורכב. אחת מדרכי ההתמודדות שממשלת ישראל משתמשת בהן היא באמצעות מענקים כספיים שמחולקים לכלל האזרחים.

מענקים אלו זוכים לביקורת, בין טיעוני המבקרים עולה השאלה מה טעם לחלק לכלל האזרחים מענק באופן גורף, האם באמת כולם זקוקים למענקים, האם נכון לחלק לכולם במידה שווה? האם אדם שאינו נזקק צריך באמת את המענק? שאלות אלו חשובות ויכול ואין תשובה מוסכמת על שאלות אלו. ולכן ומבלי להכריע בסוגיה זו עולה השאלה מהי הגישה היהודית בסוגיית הדרך הראויה להתמודדות עם בעיות כלכליות.

עוד באותו נושא

קיבלתם? מענק הקורונה הופקד בחשבונות הבנק


5

הזכות לקניין

נקדים ונזכיר, שמתוך הנאום המדיני של משה בספר דברים עולה כי הוא אינו מבקש להפקיע או לערער אחר הלגיטימיות של הזכות הקניינית. נהפוך הוא לא קיימת כל מניעה לצבור רכוש וקניין. יתר על כן יש שעשירות היא רצויה וטובה לאדם. כך למשל קובעת המשנה במסכת אבות "העושר…נאה לצדיקים ונאה לעולם". ובתלמוד מצינו "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר". במקום אחר בתלמוד מצינו את המתכון לעשירות "מה יעשה אדם ויעשיר? ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה". והראי"ה קוק כותב: "יש לכל אדם רשות להיות עוסק במשא ומתן, ולקנות נכסים וקניינים אפילו יותר מהכרח סיפוקו, ואין בזה משום ביטול תורה". והגר"א מנסח זאת בצורה קטגורית "חמדת הפרנסה והממון אינה אסורה מכל וכל". אולם כדרכה של התורה היא מדריכה את האדם כיצד לעשות ברכושו שימוש ראוי.

יתרה מזו, בהתאם לתוכנית האידיאלית, אם בני ישראל ישמרו את דרכי האל יתקיים בהם הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ. ..רק אם שמוע תשמע בקול ה'". כלומר לפי החזון המקראי קיימת אפשרות של חוסן לאומי חברתי בו לא ימצאו אנשים מעוטי יכולת, מצב זה הוא תוצאה ישירה של הקשר בין מעשה בני האדם לבין מצבם הכלכלי.

אלא שבפועל אל מול האידיאל המקראי המציאות הקיומית היא מציאות הפוכה, כמאמר הפסוק: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך". המציאות שמציג משה היא מציאות, שעניים ואביונים הם חלק מהתמהיל החברתי. במאמר מסוגר יוער כי בהתאם לתפיסה היהודית, המצב של היעדר יכולת כלכלית עבור האדם, הוא קשה עד למאוד, קשה באופן שחז"ל מחשיבים עני למת, ובמקום אחר מצינו את הקביעה "אין בעולם קשה מן העניות שהיא קשה מכל יסורין שבעולם".

הסיוע למעוטי היכולת

לנוכח מציאות של אוכלוסייה מוחלשת כלכלית קובעת הפרשה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אני מצוך לאמור פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". על פי התפיסה העולה מקריאת הפרשה והמנוסחת בפירושו של הרש"ר הירש הרי: "במשטר של תורת ישראל מובטחת עזרה ותמיכה לכל עני הזקוק לסעד, ומי שזקוק לצדקה איננו מתבזה על ידי קבלת צדקה"

במצב של פערים חברתיים מוטלת האחריות על הפרט בחברה. המבוסס כלכלית מחוייב לסייע ולדאוג לעני ולאביון. וכך מצווה משה: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו". מבאר רש"י את הלשון "פתח תפתח" ומדגיש שחובת העזרה החלה על הפרט אינה מסתכמת בסיוע חד פעמי אלא הדרישה להעניק סיוע יכולה להיות "אפילו כמה פעמים". ואם תהיתם מהי מידת הדרישה 'כמה פעמים' שאדם נדרש לתת מדייק רש"י מהכתוב "נתון תתן לו", וקובע "אפילו מאה פעמים".

הקושי בקבלת סיוע אינו קל לאדם שאינו מורגל בקבלת סיוע, והטבע הבסיסי של אדם הוא לדחות כל סיוע, להימנע מההגדרה של נזקק, ועל אף המחסור והמצוקה לא מעט אנשים מסרבים לפשוט יד ולדרוש סיוע. התורה, שהיתה ערה להלך נפשי של הנזקק שיכול לדחות את הסיוע המושט לעברו. במקרה כזה אין בהתנגדות ובדחייה של הנזקק כדי לספק פטור מלנסות ולסייע לנזקק בדרכים אחרות, כאשר אחת ההצעות החלופיות הינה בדרך של הלוואה, ובלשון הכתוב "והעבט תעבטינו די מחסורו אשר יחסר לו". מסביר רש"י "אם לא רצה [=הנזקק] במתנה תן לו בהלוואה".

החובה לסייע מוטלת על הפרט

מבין השאלות החשובות בסוגיית הסיוע למעוטי היכולת. עולה השאלה על מי מוטלת האחריות לסייע לאותם אנשים שמצבם הכלכלי אינו טוב. האם האחריות לסיוע מוטלת על הציבור. האם המשטר המדיני היהודי מחייב הקמת מנגנון ציבורי שיטפל ויסייע לנפגעי מצב כלכלי ושכבות חלשות בתחום הכלכלי או שמא החובה היא חובה פרטית שמופנית לאדם הפרטי.

התפיסה המקראית מניחה שסוגיות הצדקה, והחסד צריכות מצויות במגרש החובות של האדם הבודד. באחריות הפרט שהתברך ביכולת כלכלית לסייע לאחיו, בחינת 'איש את אחיו יעזרו'. אי מילוי חובות הפרט בעשיית חסד ודאגה לחלש היא עילה לסכסוך בין האל לבין עם ישראל, כך משמיענו הנביא הושע: "שמעו דבר ה' בני ישראל כי ריב לה' עם יושבי הארץ, כי אין אמת ואין חסד, ואין דעת אלוקים בארץ".

ר' דוד קמחי, מפרשני המקרא,עומד על משמעותו של דברי הנביא הושע ומסביר: "יושבי ארץ ישראל דין לי עמהם כי בתנאי נתתי להם את הארץ שיעשו בו צדקה ומשפט ובזה התנתי להם שיהיו עיני בה מראשי' השנה ועד אחרית שנה וכיון שהם עושים בהפך אלה וכחש וגו' אף אני אעשה עמהם בהפך מה שהבטחתי' והסתרתי פני מהם". רבינו יונה, בספרו 'שערי תשובה': חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העקרים הנדרשים מן האדם".

מנגד במקרא לא מצינו כל חובה או מצווה ציבורית החלה על השלטון או ההנהגה המדינית להקים מוסדות צדקה ציבוריים, שכל תכליתם ליתן סיוע כלכלי לאנשים מעוטי יכולת. אמנם בתקופות מאוחרות יותר אנו מוצאים מוסדות צדקה קהילתיים – ציבוריים. כמו למשל 'קופה של צדקה', תמחוי, גבאי צדקה ועוד. לא כאן המקום לדון בשאלה האם מוסדות קהילתיים אלו צריכים לבוא לידי ביטוי בניהול מדינה ומשטר מדיני. יכול, וכך הדעת נותנת שקיים הבדל בין התנהלות פנים קהילתית לתפיסה פוליטית מדינית כוללת.

לעומת זאת מרתקת תפיסתו של הרש"ר הירש, אשר קובע כי הפסוק המופיע בפרשת 'ראה' "לא יהיה בך אביון יכול להיאמר רק לציבור, שהרי אי אפשר לומר ליחיד כי יהיה בך אביון". כלומר הפניה היא פניה לציבור. אולם ממשיך הרש"ר הירש וכותב: "כנגד זה לא תאמץ את – לבבך – וכן המאמרים שלאחריו – אמורים בראש ובראשונה אל היחיד, ודבר זה מוכח מן הביטויים שנבחרו במאמרים אלה". כלומר המשך הפסוק והציוויים הכתובים בפרשה זו מופנים ליחיד.

מעצם הפניה לציבור וליחיד לומד הרש"ר הירש: "נמצא שמצוה זו פונה אל הציבור ואל היחיד כאחד, וחובת הדאגה לעניין חלה על הציבור ועל היחיד כאחד והיא תלויה בשניהם. אולם בכך כבר נתבאר קו – יסוד מהותי של המצוה הזאת. ספק אם יש עוד מצוה אחת הדורשת פעילות בו – זמנית מתמדת של הציבור וגם של היחיד – כמצוה זו של הדאגה לעניים. נראה בהמשך שהמעשה הנדרש במצוה זאת איננו יכול להיעשות לא על ידי היחיד לבדו ולא על ידי הציבור לבדו, אלא שניהם חייבים להתחרות זה בזה ולפעול זה בצד זה, אם מבקשים להשיג את המטרה המוצבת במצוה זאת. שלטים הקבועים בבתים, המפנים את העניים לקופת הצדקה הציבורית לא נכתבו ברוח ישראל הנאצלת מן המצוה הזאת".

הראי"ה קוק כותב: "כשמתרבה כח החומרי של האומה, נשמתה מתפשטת ומתגדלת יותר, וכל היחידים שואבים כל אחד לפי צנורו חיים ממעיינה הכללי". לפי דברים אלו יש חשיבות לדאוג לרווחת האומה הישראלית בכללותה. והרב ישראלי כותב: "משטר חברותי, מלחמה בעוני ובבעיות חברתיות לא רק מתוך רצונם הטוב של יחידים, אלא בתור חלק מהכיוון של חיי חברה"

עזרה משולבת ציבורית ופרטית

דומה כי המסר העולה ממקורות ההלכה היהודית ששאלת 'הדרך' כיצד יש לסייע למעוטי יכולת כלל אינה רלוונטית. ומעל הכל קיימת חובה כללית שמתחילה בפרט ובחובה החלה עליו לעסוק בצדקה וחסד, ממשיכה בקיומם של מוסדות קהילתיים ומשם ממשיכה לכיוון של מוסדות לאומיים.

מוסדות ציבוריים יכולים לספק מסגרת ראשונית בלבד, להבטיח סל בסיסי. אלא שאין בחובה החלה על מדינה כדי לפטור את הפרט מלהמשיך ולסייע מקום שביכולתו לעשות כן. כך למשל נראה שהיוזמה שהתעוררה מצד אנשים בחברה הישראלית שעם קבלת המענק החליטו להעבירו, לגופים או לעמותות צדקה. הוא בחינת יישום התפיסה המשלבת עליה מדבר הרש"ר הירש בהקשר של הפרשה שלנו לפיה האחריות לשכבות חלשות כלכלית או לכאלו שנקלעו למשבר בעקבות המצב צריכה להיות משולבת ציבורית ופרטית.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
3 תגובות - 3 דיונים מיין לפי
1
מעשיר ומחכים
גדי | 14-08-2020 10:50
הגישה שמצג הכותב לפיה במרכז מונח העזרה לזולת היא עדיפה על מהי השיטה הנכונה היא חשובה, שכן לכל תפיסה כלכלית סוציאליזים או קאפיטליזם יש חסרונות לצד יתרונות
2
האלוהים הוא הסוציאליסט הכי גדול
משה אהרון | 14-08-2020 18:12
כי זה כל האדם מתי האלוהים חוגג - או סודם של שלושת הרגלים 14/08/2020 08:40:02 בסד.. שלושת הרגלים - החגים : פסח ,שבועות וסוכות. הם מסד אושייתי בתורה. שהרי הם נקודות זמן בשנה שבהן קורא האלוהים לאדם להתוועדות לתוועדות של האדם עם האלוהים. ועד כדי : ראיית פני אלוהים. יש לאלוהים שני פנים. פנים שממיים שהם בחזקת טאבו שעליהם נאמר ופניי לא ייראו. ויש פנים אלוקיים ארציים . שאותם רשאי ויכול האדם לראות ולחוש בזה שהוא מתנתק מהכל, משגרת יומו ונודד ממקומו למקום המפגש הקבוע המקום הנבחר - ירושליים. אם כן רגל הוא ביטוי להליכה מהותית ערכית. הליכה למפגש עם האלוהים - לא פחות . הקרינה של המפגש הזה טובה ומועילה לשליש של שנה או בחלוקה אחרת בהתאם למועדים.ולמרווחים ביניהם הנה אם כן החידוש הגדול. בא הקבה ואמר מי מבקש לפגוש בי ולראות את פניי הארציים. צריך למעשה לשלוש רגליים.[כביכול רגל נוספת על השתיים שיש לו] וכידוע אין אדם שיש לו שלוש רגליים. הרגל השלישית היוצאת מגדר האדם. היא רגלם של כל אותם החלשים : היתום. האלמנה והגר . החיבור לאלוהים הוא עניין החורג מהטבע. העולם נברא בהעלם מוחלט אל האלוהים צריך לבוא ברגל נוספת אותה שגם אינה שלך - כאמור של אחרים. הנה אם כן ,הביטוי העז ביותר של הרגל השלישית כאמור. הינו בחג הסוכות . - חג האסיף . עת האדם אוסף יבולו ואזיי צפוי היה שייתכנס לביתו מבצרו ויחגוג את הצלחתו הוא ומשפחתו . יחגוג את מימוש היבול . ואזיי הורתה התורה לצאת מהבית. לבנות סוכה הפרוצה לכל רוח. - כסימבול ולהנות מהאסיף - היבול ביחד עם האחרים כאמור. אומנם גם ברגלים הנותרים פסח ושבועות נאמר : ולא יראו פניי ריקם אך כאמור הרגל השלישית כאמור היא יותר הרגל של חג האסיף. שהמדרגש כאמור הוא כזה : בפסח האדם מקבל את החירות בעולם בשבועות הוא ממש את המנדט הערכי של : לעובדה ולשומרה של לזרוע ולקצור. ורק בחג הסוכות מתכנס היבול פנימה - והוא חג האסיף. ובחג האסיף מתממשת התודעה הערכית העליונה ומתגשמת תכלית הבריאה . שיבול הארץ אינו רק של מי שעמל בו - אלא גם לאחרים יש בו חלק. בכל הצלחת האדם ,יש גם פקדון עבור אחרים כאמור - חלושי החברה. הנה אם כן, חירותו של האדם איננה שווה ולא כלום אם אין בה המשמעות הכפולה : של עמל ויצירה - שותפות וחלוקה באסיף - ביבול. זו הסיבה שהרגל השלישית לכאורה הלא כל כך טבעית. שהאדם צריך להתעלות ולהתגבר על האנוכיות העצמית . רק חג זה מסמל במלא את מימושה הערכי של הבריאה. ולכן הוא שבעה ימים ורק הוא מכונה חג ה' או חג לה'. שמתיי חוגג האלוהים. רק כשמעגל הבריאה נסגר בשלימות . כשבניו מוציאים את המיטב מהארץ וחולקים את היבול גם עם מי שלא שפר עליהם גורלם רק כשהאדם שמח לא רק עם עצמו ומשפחתו . אלא מצרף לשמחה גם אחרים. רק אז החג הופךחגו גם חג לאלוהים . וגם הוא האלוהים לא מאחר להצטרף בדרכו לשמחה. שהרי תכליתה של הבריאה מתממשת . האלוהים הוא הסוציאליסט הכי גדול משה אהרון
3
קפיטליזם
יוסי | 16-08-2020 12:23
מאמר מרתק, ממנו ניתן להסיק שהיהדות יותר קרובה לקפיטליזם מאשר לסוציאליזם