1,950 – זהו מספר השנים שחלפו מאז חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים, ועד ימינו. בסכום השנים הרב הזה, הספיק עם ישראל לעבור תהליכים רבים, תהפוכות, תמורות, ושינויים: הספקנו שיתקיים בנו הכתוב "והפיצך ה' בכל העמים", ונפוצנו לגלות ארוכת שנים בכל קצוות תבל; הספקנו, ירחם ה', שיתקיים בנו הכתוב "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות, וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך"; עברנו פוגרומים נוראיים, שואה איומה.

אך דבר אחד מדבריו של הקב"ה לא שב ריקם, ובחסדי השם זכינו שיתקיים בנו גם הכתוב "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם"; שבנו לארצנו הקדושה, הפרחנו את השממות, והוקמה מדינה יהודית, עצמאית וגאה.

השנה לא רק בוכים ומתאבלים – השנה עושים! לוקחים חלק בהמשך הפעילות של ישיבת הר הבית, ונעשים שותפים בקירוב בניין המקדש >>>

אכן, אנו נמצאים בתקופה נפלאה של אתחלתא דגאולה. אך דווקא עובדה זו, מצריכה מאיתנו התבוננות, בייחוד בימים המיוחדים בהם אנו מצויים: ימי בין המצרים, בהם ננהגים מנהגי אבלות שונים, לאורך הדורות ועד ימינו אנו, על חורבן בית המקדש והגלות; אנו נמנעים מאכילת בשר, ממעטים בשמחה, ובשיא הימים, מתענים בצום ארוך.

אולם הגלות – הייתה, ואיננה עוד. וחורבן המקדש? אכן, מקדשנו עוד חרב. וכאן המקום לשאול: על מה אנחנו אבלים כיום? הלוא המקדש חרב, אך המדינה הריבונית השולטת בהר הבית, היא המדינה היהודית, מדינת ישראל. האם לא הגיעה העת לצאת מהקיבעון התודעתי השורר בעם ישראל ובקרב רובו המוחלט של הציבור שומרי התורה, המנציח גלותיות, חורבן ואבלות, ולהמשיך את המהלך האלוקי של גאולת ישראל בשיבת העם היהודי לארצו?

ובכן, שאלה זו לא הועלתה לראשונה לדיון ציבורי בימינו. למעשה, מדובר בשאלה עתיקת יומין, שהוכרעה על ידי אחד מאחרוני הנביאים: בספר חגי, שנכתב בידי אנשי כנסת הגדולה, מתואר סיפורם של העולים היהודים לארץ ישראל, בראשית שיבת ציון, לאחר גלות בבל. וזו תפיסתם של העולים, בימים ההם (חגי א,ב): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ: לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

שיעור בהר הבית מפי ראש הישיבה (ישיבת הר הבית)

"לא די רק באבל, בכי, צום ומספד"

עם ישראל טוען כי זהו לא העיתוי המתאים לבניין המקדש. אולי עדיף להמשיך באבלות על חורבן הבית הראשון. אך חגי הנביא, בשליחות הקב"ה, מביא את דבר ה' לעם: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים והַבַּיִת הַזֶּה, חָרֵב?! וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: שִׂימוּ לְבַבְכֶם, עַל-דַּרְכֵיכֶם… עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת; וְאֶרְצֶה-בּוֹ וְאֶכָּבְדָה, אָמַר ה'".

דווקא בתשעת הימים – נעשים שותפים עכשיו בהמשך הפעילות והעשייה של ישיבת הר הבית! >>>

במסכת מגילה, לימדו אותנו חז"ל מהו הקריטריון לפיו הוחלט אילו נבואות להכניס לתנ"ך, וכך דבריהם (מגילה יד.): "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה ושלא הוצרכה – לא נכתבה". אין צורך להכביר במילים, לפרט ולהרחיב, כמה נכונים דבריו של הנביא לתקופתנו שלנו.

אז נכון, מדינת ישראל עדיין לא החליטה לסיים את החורבן באופן סופי ולבנות את בית המקדש במקומו בהר הבית. אך כדי שביום מן הימים גם החזון הזה יתגשם, מוטלת עלינו האחריות: לא די רק באבל, בכי, צום ומספד. בתקופה בה אנו מצויים, חשוב, אפשר וצריך להתקדם צעד אחד קדימה: להרבות בעליה להר הבית; להתמיד בלימוד הלכות המקדש; גם לאבל יש מקום רב, אך כיום, נוסף לו נדבך נוסף: האבל שלנו צריך להיות לא רק על חורבן הבית השני, אלא בעיקר על כך שטרם זכינו להגיע לבניין הבית השלישי.

"גם בתוך ההר, עוסקים בלימוד תורה"

בחסדי השם, ב-3 השנים האחרונות, פועלת בירושלים אחת מהישיבות המיוחדות ביותר הקיימות בישראל, ובעולם כולו: ישיבת הר הבית. והישיבה, כשמה כן היא: סדר הלימוד היומי של הישיבה מתקיים בכניסה לשער ממנו עולים להר הבית ומתמקד בהלכות המקדש, ותלמידי הישיבה עולים אל ההר באופן קבוע בכל יום. גם בתוך ההר אנו עוסקים בלימוד תורה, ואף מקיימים לימוד דף יומי, לרווחת שאר העולים. כשהישיבה הוקמה, המטרה הייתה ברורה: לדאוג שלא יהיה אף יום, בו תיעדר רגל יהודית בהר הבית.

אנו קוראים גם למי שטרם זכה לעלות להר הבית, להתבונן בדברים, והשנה, לא לעסוק רק באבלות וקריאת קינות, אלא לעלות קומה – אל הקומה העוסקת בהמשך הגאולה, וקירוב בניין המקדש. וכדי שנוכל להמשיך לדאוג לכך שיהודים יעלו בכל יום להר הבית, וקול התורה ימשיך להישמע במקום הקדוש בעולם, אנו קוראים לציבור להיות שותפים עימנו, בהמשך העשייה, הלימוד והפעילות. "למען בית ה' אלוקינו, אבקשה טוב לך".

דווקא בתשעת הימים – נעשים שותפים עכשיו בהמשך הפעילות והעשייה של ישיבת הר הבית! >>>