אחת מהתופעות האנושיות הרווחות והמצויות בעולם המודרני, עניינה הזכות לקרוא תיגר על מעשיו של האחר. שמות רבים לזכות זאת, לבקר, להוכיח למחות ולהפגין. כולם מושתתים על אותו העיקרון הפשוט בו נוטל האדם חירות לעצמו להשמיע את עמדתו כלפי אדם פרטי או קבוצת אנשים, או כנגד השלטון.
חירות המחשבה והבעת העמדה מאפשרת לבני האדם לשחרר גלי ביקורת. על בסיס זכות זו מצויה מדינת ישראל בעת האחרונה בעיצומו של גל מחאות. העוקב אחר צורות המחאה כפי שאלו מצולמות משודרות ומפוצות לכל עבר אינו יכול להתחמק מהשאלה, מהי הדרך הראויה והנכונה להביע מחאה. האם בשם המחאה מותר להתיר דמו של אחר, האם בשם ההפגנה מותר להסית לרצח, האם בשם הזכות להשמיע קול על אדם לפשוט בגדיו ולהתערטל בעירום. האם בשם ההפגנה וצודקת תהיה ככל שתהיה, מותר הכל וכל הדרכים כשרות להביע מחאה.
נפתח ונציין שאת גבולות המחאה קשה להגדיר, מסובך מאוד ליצוק תוכן ולקבוע מסמרות, וקשה לנסח הגדרות ונוסחאות על פיהן יש לכוון את ההתנהגות האנושית. יחד עם זאת ולמרות הקושי אין בכך כדי לפתור אותנו מלנסות ולשרטט ולו בקווים גסים מהם דרכי מחאה לגיטימיים. קווים כלליים לשאלה זו אבקש להניח דרך מקורות המשפט העברי כפי שאלו משתקפים דרך פרשת השבוע שלנו, פרשת דברים.
ספר דברים, הספר האחרון מבין חמשת חומשי תורה, הוא גם ספרו של משה הנאום האחרון של משה לעם ישראל, מסר אותו מעביר משה לעם ישראל בחודש האחרון לחייו. יש הרואים בספר מעין ריענון חוקים והנחיות אחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. ספר דברים בחלקו הראשון, מוקדש, בין היתר לתוכחת משה את בני ישראל. אם בפרשת דברים משה מוצא לנכון להכיח את עם ישראל על חטאיהם כלפי שמים, בפרשת ואתחנן משה מוכיח או אם תרצו מבקר את עם ישראל על כך שהם היו הסיבה בעטיה כעס עליו ריבונו של עולם ובגללם הוא לא נכנס לארץ המובטחת, כפי שאנו קוראים: "ויתעבר ה' בי למענכם" ובהמשך "וה' התאנף בי על דבריכם". מתוך תוכחת של משה והביקורת שהוא מטיח כלפי בני ישראל ערב הכניסה לארץ אבקש לצאת אל דיונינו.
הוכח תוכיח – תנאים מקדימים
עוד לפני הנאות של משה רבינו בפרשת דברים, אחת המצוות הינה מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", תחולת מצוות תוכחה פרוסה הן על עניינים שבין אדם לחבירו והן בעניינים שביחסים שבין אדם לאל. כך למשל פוסק הרמב"ם: "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום".
לפני שהרמב"ם עומד על מצוות התוכחה הוא מקדים קביעות נורמטיביות אשר יש בהם כדי להציב תמרורי אזהרה לאדם המבקש לעשות שימוש במצוות התוכחה, כך למשל מקדים הרמב"ם וקובע שהמבקר לפני שהוא מוחה עליו להיות במצב שאין לו 'שונאים' ולא רק שאין לו שונאים אלא את הכל הוא מסוגל לאהוב, ובמילותיו של הרמב"ם: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, א לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא". ובהמשך מוסיף הרמב"ם ומלמדינו עקרון לא פחות חשוב: "כל השונא אחד מישראל בליבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך,…ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב".
לא בכדי הקדים הרמב"ם עניין חובת האהבה לכל אדם, והחובה שלא לשנוא אף אחד לחובת התוכחה. אלא ללמד שאין כל קיום לתוכחה אם היא מגיעה ממניע זר או מבוסס על אינטרסים פסולים. במילים אחרות לפני שאדם ניגש להוכיח, למחות, להתנגד, להפגין כנגד הזולת עליו לערוך בירור פנימי מה היחס של המבקר למבוקר. או במילים אחרות כדי לאחוז בשבט הביקורת יש לעמוד בשני תנאים מצטברים. האחד, שהמפגין אוהב את המבוקר כשם שהוא אוהב את עצמו, והשני שהמבקר אינו שונא את המבוקר. בהתקיימות שני תנאים צומחת זכות הביקורת.
כיצד נכון להוכיח ולהפגין
משנמצא המבקר עומד ברף הנדרש כדי לבקר אחרים, צריך לדעת כיצד נכון לבקר את האחר. ואם המבקר או המוחה מעוניין לשנות ולהזיז דברים דרך מחאתו עליו להקפיד שזו תהיה בדרך הולמת ראויה ומכובדת. כך למשל את הפסוק הפותח את הפרשה "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". מסביר רש"י "אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום [=האל] בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל".
רש"י לומד ממשה רבינו שמחאה צריכה להכיל שני עקרונות חשובים, הראשון שדי אם המבקר יעמוד בביקורתו על הדברים ברמז, שכן המבוקר כבר ידע להבין למה התכוון המבקר. והעקרון השני הוא כבודו של המבוקר, כלומר על אף שהמבקר צודק בביקורתו, ומחאתו ראויה, רצויה ונכונה יש לעשות כן תוך שמירה על כבודו של המבוקר.
עקרונות אלו מנחים את ההלכה ואלו מאומצים אל תוך ספר החוקים של הרמב"ם שקובע שהתוכחה צריכה להיות "בנחת ובלשון רכה". הדרישה לדבר בלשון ראויה ומאופקת היא מהותית וחשובה כל כך שהרמב"ם מוסיף ומחדד את הצורה בה ראוי להוכיח וקובע: "המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו…מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים,…לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו".
עקרונות המחאה הציבורית
האם תמיד צריך אדם לעמוד בפרץ למחות, להפגין ולהוכיח. האם דברים אלו נכונים גם כאשר ההפגנה מועלית כנגד דעות במרחב הציבורי. ובכלל כיצד יש ליישם דברים אלו מקום שאנו מבקשים למחות כנגד תפיסת עולם, מדיניות שלטונית. קושי זה מתחדד מקום שההכרעה בשאלות ציבוריות אינה החלטה בינארית שמאפשרת בחירה בין שתי קצוות מנוגדות. המציאות הרבה יותר מורכבת מקבלת החלטות של שחור לבן. כאשר התפיסה הדמוקרטית מניחה שלבעיות חברתיות אין תשובה אחת מוחלטת שאותה יש ליישם ולאורה נכון לפעול.
דומה שתחילתו של דיון בשאלות אלו צריכה לצאת מגישתו המרתקת של הראי"ה קוק, שמלמדינו יסוד חשוב. "כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא להיות מושפע מאחרים יותר מדאי, כך צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים, לאכוף עליהם לקבל את מידותיו, דעותיו הפרטיים וכל כיוצא בזה".
במילים פשוטות בעומק גישתו של הרב קוק הוא מבקש לפתח מסלול נוסף בנתיבי התוכחה והיא העדר כפיה מצד המפגין, המבקר כלפי הצד השני. מסלול זה מבקש להפעיל את עיקרון ההדדיות, במילים אחרות בדיוק כמו שהמבקר מעוניין לשמר אוטונומיה עצמאית שלו בניהול חייו, והוא אינו מוכן שיכפו עליו לקבל את המציאות כפי שהיא, באותה המידה בדיוק עליו לקבל שהוא לא יוכל לכפות את דעתו על האחר כי גם הם מצווים להגביר כח ולא להיות מושפע.
הרב שמואל בורנשטיין, האדמו"ר השני בחסידות סוכטשוב [1855-1926] מחבר הספר "שם שמואל" בעומדו על הפסוק 'ויחן שם כנגד ההר' כותב את דרגות האהבה ביחס לאדם אחר. "והנה במתן תורה כתיב ויחן שם ישראל…בלשון ויחן הוא לשון חן שדרכו של חבירו מצא חן בעיניו…אך יש לומר דאף דלכאורה דבר גדול הוא מאוד שדרכו של חבירו ישא חן בעיניו כי אין דעותיהם של בני האדם שוות, מכל מקום בהעמיק על הדבר עוד יש מעלה גדולה מזו, והיינו לאהוב כל איש ישראל אף כשדרכו לא מצא חן בעיניו אחרי שיודע מטרת כוונתו שהיא לטוב אף שטועה מדרך השכל, שבאם דרכו מצא חן בעיניו אין כל כך רבותא, ופן בשום פעם לא יכשר דרכו בעיניו תיפסק ההתאחדות, אבל כשמתאחד עימו בשביל מטרת כוונתו הוא קשר של קיימא, ובאמת שזוהי הדרך לאהוב כל איש ישראל כי כהכל חפצים ליראה את שמך אלא ששאור שבעיסה מעכב"
לשיטת הבעל שם שמואל, באהבת ישראל יש שתי מדרגות האחת פשוטה וקלה והיא כאשר אני אוהב את האדם למרות שאולי דעותינו שונות זו מזו, אלא ומדרגה גבוהה יותר היא זו של אדם האוהב את חבירו למרות שדרכו אינה מוצאת חן בעיני המתבונן. מצב כזה הוא יותר קשה, הוא יותר מורכב והוא מצריך עבודה אישית של המתבונן עד כדי שהוא יגיע למקום שהוא אוהב את זה שדעותיו אינן כשלו למרות שהוא מכיר את דעותיו של חבירו.
אם הולכים לפי דרכו של משה רבינו הפגנה צריכה להיות מהמקום שהמפגין אוהב את מי שמפגינים כנגדו, מכבד את האחר על אף כשלונו. מסרים יכולים לעבור גם בדרכי נועם, באמצעות הסברה, מבלי להתלהם, מבלי להסית, מבלי לעורר פרובוקציות, מבלי להתבזות ומבלי לבזות. דרכן של מחאות צריכה להיות דרך של אהבה, הכלה, הכרה בשונות וגילוי איפוק וצניעות מצד המפגין אולי מחאתו אינה נכונה.
==
אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר. מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ובעלים של משרד עורכי דין.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
