לפני שנה וחצי נפל דבר. צריכת הזנות נאסרה בישראל. המוסד הוותיק שמלווה את האנושות כמעט מראשיתה, הפך למוקצה על פי חוק. בשבוע שעבר נכנס החוק לתוקף, למרות ניסיונות שונים לעכב ולדחות את משמעותו.
הדיון על קיומה של הזנות, מעלה על סדר היום הציבורי שאלות ערכיות חשובות הנוגעות למיניות, למשל מהו ביטוי לגיטימי של מיניות? האם מיניות ראויה להיות מוצר צריכה כמו תספורת? מה הופך מעשה מיני ללא מקובל? מהי מערכת היחסים בין גוף לכסף?
לכאורה החוק מכריע את השאלות. הוא מבהיר כי מין תמורת תשלום אינו לגיטימי, והנימוקים שמבססים את הטענה הזו ראויים ומקובלים. לצד זאת, הדיון אינו מסתיים בהכרעה המוסרית והעקרונית שמוציאה את הזנות מחוץ לגדר. החוק ממשיך ואומר כי בנוסף לאיסור על צריכת הזנות והפללת מי שרוכש מין, צריך לסייע למי שמצויים במעגל הזנות ולספק להם תמיכה חברתית.
מילים יפות ומוסריות אינן מספיקות, צריך להסתכל בפנים הכאובות והכעורות של המציאות. מכיוון שבמציאות יש נשים ומעט גברים שמתפרנסים מזנות, הטלת האיסור צפויה לפגוע בהם ובפרנסתם. בשל כך, ומכיוון שמדובר באוכלוסייה שרובה המוחלט חלש ונטול אמצעים, נכון שהחברה תעניק לה סולם לצאת מהבור של הזנות. המעגל הסוציאלי צריך ללוות את הטלת האיסור, כדי שיהיה סיכוי לצמצם את הזנות כתופעה.
לאסור ולהיות אמפתיים
כמי שתומך בחוק ואף השתתף בהפגנות למענו, אינני רואה צורך להזניח ולהתעלם מהחלק ה"רע" שחומק פעמים רבות מהתמונה. הגברים שרוכשים את המין צריכים אף הם לקבל מענה והבנה. גם כי כך נכון להתנהל עם בני אדם וגם כי כך נתרום למיגור הזנות.
ההתייחסות לגברים הללו היא עניין מסובך, משום שאין לאותה קבוצת אנשים אפילו שֵם שניתן לסמן אותם בעזרתו. בשפה העברית אין שם למי שרוכשים זנות ("זנאי" הוא ניסיון חדש מאוד). קשה להצביע על מי שהולכים לזונות ומשלמים, ולומר "אתם זונים ועושים מעשה רע ואסור". וכשלא יכולים להצביע עליהם, קל להם להישאר מוגנים, חסרי פָּנים ונטולי אשמה. לצד זאת, גם כאשר מתייחסים לעזרה למי ששקועים בבוץ – שוכחים מקיומם. והם שוקעים בו, בודדים.
בנוסף, קשה להתבונן בהם, כי כך הם יֶצאו מהמשבצת של הרעים, של מי שמנצלים את הגוף הנשי ומשתמשים בדם קר במיניות שלהן כחפץ העובר לסוחר. זה קושי רגשי ותפיסתי שיש לו מקום, ובכל זאת לדעתי שווה להקדיש מאמץ ולהישיר מבט לכמה רגעים.
אמפתיה אינה לגיטימציה
ד"ר יניב אפרתי, שחוקר התמכרות למין, מתריע על כך שלא ניתן שום מענה למכורים למין, לאנשים שמוצאים את עצמם צורכים מין, שלא בטובתם. חשוב להדגיש שהעובדה שהם סובלים מהעניין אינה הצדקה למעשה (אמפתיה אינה לגיטימציה), אך גם להכיר בכך שיש גברים שהמין בשבילם הוא כמו סם. וכמו שמכורים לסמים זקוקים פעמים רבות לעזרה בתהליך הגמילה, גם כאן נכון להקדיש תשומת לב ומשאבים לאותם צרכנים, שמעתה הם פורעי חוק.
הרגשה ששוקעים בבוץ (צילום: שאטרסטוק)
המכורים הם אוכלוסיית קצה, ולכן ברצוני להתייחס גם לאותם אנשים שמשלמים על מין ואינם מכורים לו. למרבה הצער, קניית שירותי מין אינה תופעה של שוליים, הגברים הללו מגיעים מכלל שכבות האוכלוסייה ומשלל מגזרים וגילאים. גם גברים נורמטיביים לחלוטין משלמים על שירותי מין וכדאי להבין למה.
מחקרים מהארץ ומהעולם שופכים אור על צרכים שונים שמתמלאים בזכות ההליכה לזונות. הכסף מקנה לגברים ביטחון, הם לא צריכים לעמוד בציפיות, לדאוג לצד השני, להצליח ליצור מערכת יחסים; הם מוגנים מדחייה ומשלל ההתמודדות שכרוכות במערכת יחסים חברתית רגילה. כשהמין הופך לעסקה צרכנית, הוא הופך לפשוט. פשוט כל כך שזה מרגיע (וגם מחריד).
למשל, במחקר ישראלי, גברים ישראלים סיפרו על החוויה שלהם עם זונות בתאילנד כמקום שבו טיפלו בהם והעניקו להם חום ואהבה, בזכות הכסף כמובן. הכסף לא קונה רק מין וגוף אלא גם סדר ברור, מקום, ביטחון והגנה. באופן פרדוקסלי, הכסף מאפשר לאותם גברים להביע את עצמם כמות שהם, בלי חובה לייפות ולעמוד בציפיות, להיות עצמם מבלי לחשוש מביקורת. זה אולי עצוב אבל מציאותי.
בעולם מתירני, הליכה לזונה היא פעמים רבות כורח משפיל. מצפים מכל אדם נורמלי להכניס לחייו מין באמצעות קשר שאינו כולל תשלום. גם מי שחי בחברה דתית, האוסרת ומוקיעה מיניות שכזו, מרגיש לרוב כמי שאינו מצליח לעמוד ביצרו. הוא כישלון. הוא חלש ועלוב ולכן יורד לשוליים וחוטא. חשוב להבין שההליכה לזונה היא כמעט תמיד פעולה שיש בה מרכיב של השפלה גם לגבר והיא משתלבת עם פצעים פנימיים וחוסר הצלחה.
מענה לצרכים
חוק כתוב ותקף הוא דבר משמעותי. עם זאת, ללא אכיפה וללא מענה לצרכים שהזנות ממלאת, החוק לא ישיג את מטרתו. היסטורית, נחקקו לא מעט חוקים שביקשו לצמצם תופעה וכשלו בכך לגמרי (יש לא מעט דוגמאות בתחום של הגנת הסביבה).
לכל מי שהצלחת החוק יקרה לליבו, כדאי להבין את המניעים שמתחזקים את התעשייה הזו. לצד איתור הגורמים שמרוויחים כלכלית מהזנות, סיפוק סיוע חברתי לנשים שנמצאות בזנות, מומלץ גם להשקיע מענה למצוקה ולפצעים של אותם גברים (שוב, אמפתיה ועזרה אינן לגיטימציה).
גברים ישראלים בתאילנד: הכסף לא קונה רק חום ואהבה הוא קונה גם סדר ברור (צילום: נתי שוחט/ פלאש 90)
מה דוחף לרכוש מין? ראינו שהרבה סיבות, שהמשותף להן הוא מצוקה והזדקקות שלא מוצאת מענה. כדי שנוכל להכיר בכאב ולהעניק לו מקום, מי שכואבים אותו צריכים לפְנות ולהעז לחשוף אותו. בסופו של דבר, מדובר על קשיים אישיים, רגישים ופגיעים מאוד, כאלה שלא תמיד בטוח לשתף עם חברים או משפחה. ובמצב שבו אין מרחב בטוח להבעת הכאב ושיחה על הצמא שלא מתמלא, גדלים הסיכויים שייעשו מעשים.
טיפול פרטני או קבוצתי מאפשר מרחב בטוח שיש לו סיכוי להחליף את הסדר והביטחון שסיפקה תעשיית הזנות. טיפול אינו מעלים תסכולים, אך הוא בהחלט יכול לעזור להכיל ולשאת את הכאב.
הראייה של בני האדם שמעורבים בזנות משני צידי המטבע והחוק, תוכל לעזור לכל השותפים בדבר. עם עבודה נכונה והשקעת משאבים, כולם יוכלו להרוויח ולמצוא את עצמם במקום טוב יותר, מוסרית, חברתית ואישית כאחד.
הרב חננאל רוס הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית, חוקר גבריות ומיניות ומנהל עמוד הפייסבוק ״להיות גבר״
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
