בישראל ישנה תרבות כזאת שאתה תמיד מרגיש שדופקים אותך על חשבון מישהו אחר. שרק לך דפקו דו"ח, שאם לא תדחוף בתור לאוטובוס תישאר מאחורה. תמיד הכסף שמגיע לאחרים הוא על חשבונך.
כל ציבור כאן מרגיש מקופח לעומת האחרים. למה הכסף הולך ל- ערבים, חרדים, מתנחלים, חילונים. כולם באווירה של; מה מגיע לנו ואיפה מגיע יותר לאחר על חשבוננו. למה להם יש פטור מגיוס, ולמה הכסף מגיע להתנחלויות, ולמה לקיבוצים יש שטחי ענק. כאלה אנחנו, מתהלכים עם התחשבנויות מאז קום המדינה, מפא"י והפנקס האדום.
זה אולי מסביר את הדיון שמתנהל הרבה פעמים בימים אלו על הגבלות הקורונה, כאילו גם הוא נלקח משיח הזכויות וההתחשבנויות. למה בתי כנסת מצומצמים ובתי קפה פתוחים, למה לבחינות הבגרות מגיעים התלמידים פיזית ואילו לבחינות סוף הסמסטר באוניברסיטאות לא – כפי שמתרעמים עכשיו ראשי האוניברסיטאות שחלילה הבחינות יערכו בזום.
בכל הדיון על הקורונה- אותה מחלה שלא הצלחנו לפענח אותה עד הסוף והיא סוגרת את הקשרים בין המדינות, מביאה לפגיעה בבריאות ונזקים עצומים לכלכלה, אף אחד לא רוצה לוותר.
נכון, הממשלה שמתנהלת בצורה לא ברורה במשבר הקורונה, היא בעיקר האשמה, אבל גם עלינו האזרחים מוטלת החובה להתנהג כיאות, לדאוג שמה שלא חיוני לכלכלה אפשר לוותר עליו. כי ברור לכולם שישנם שתי מטרות עיקריות: מניעת תחלואה ומניעת סגירת מקומות עבודה.
אנחנו רוצים כמה שיותר לאפשר למשק להתנהל, לבעלי אולמות האירועים, לאפשר מסחר, ופנאי כדי לדאוג שגרף האבטלה לא יוביל אותנו לקריסה אדירה, וגם לשמור על הבריאות של הקרובים לנו. לכן אין מה לעשות השוואות ומה שלא חיוני צריך להיסגר או לעבור לשטחים פתוחים. מה שחיוני לכלכלה חייב להימשך בכל דרך. חובה גם להגביר את האכיפה על מסכות ומרחק- כי המציאות הזו כנראה תלווה אותנו עוד זמן ממושך.
אם בכתבה נמצאה טעות או פרסומת לא ראויה. דווחו לנו >
