ר' אליהו מחכה למניין; אל תשאירו אותו לבד - סרוגים

ר' אליהו מחכה למניין; אל תשאירו אותו לבד

הוא מסיים להתפלל. מקפל את התפילין והטלית ומכבה את האור. רגע לפני שהוא נועל את הדלת, הוא חוזר פנימה. לראשונה בחייו הוא לוקח איתו את הטלית והתפילין. גם מחר הוא יקום מוקדם, כמו ב-50 השנים האחרונות. אבל לא כדי להכין תה חם ומתוק. כבר אין למי. אלא כדי לצעוד לבית כנסת אחר

ר' אליהו מחכה למניין; אל תשאירו אותו לבד
  (צילום: שאטרסטוק)

המאמר פורסם בגליון האחרון של העלון 'עולם קטן'

=======

50 שנה פותח ר' אליהו את בית הכנסת בחמש וחצי בבוקר. התפילה תתחיל רק עוד חצי שעה, אבל הוא קם מוקדם להכין כוס תה חם ומתוק לאנשים שיגיעו עוד כמה דקות לתפילה.

עיניו נוצצות. 50 שנה שהוא עושה את אותו דבר אבל הוא לא נשחק. דומה עליו כל יום כאילו הוא היום הראשון שלו פה.

"ואני ברוב חסדך, אבוא ביתך…" הוא ממלמל תוך כדי הנחת עוד תמר מתוק לצד כוס התה המהביל, וכמה קוביות סוכר בתוך צלוחית אלומיניום בת 80 שנה, שהביא איתו ממרוקו.

האמת שהוא התגעגע. ההנחיה לסגור את בתי הכנסת בתקופת הקורונה נחתה עליו כרעם ביום בהיר. אבל לא הייתה לו ברירה. זו ההנחיה. ודר' עאבד אפילו אמר לו שלא "ישחק משחקים, כי הוא בקבוצת סיכון". בתוך תוכו ר' אליהו יודע שלסגור את בית הכנסת, ביתו הראשון, זה הסיכון האמיתי בשבילו.

אבל הנה, עברו כמעט 3 חודשים, ובתי הכנסת נפתחו. ר' אליהו קם הבוקר אפילו מוקדם יותר ממה שהוא רגיל. "כחתן ביום חופתו". מלא התרגשות כאילו מעולם לא ביקר בבית הכנסת שלו.

"אשר אנוכי מצווך היום" – שכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים'. ור' אליהו מרגיש איך הכל חדש בעיניו.

הקומקום שורק, ושריקתו נשמעת באוזניו של ר' אליהו כפיוט. "יום חג היום", הוא חושב לעצמו, ומברך שהחיינו עם שם ומלכות.

השעה 5:50. רק שני אנשים הגיעו עד עכשיו. "יש עוד עשר דקות", הוא מרגיע את עצמו ומסדר את כוסות התה על טס הנחושת ויוצא לאולם התפילה.

"זה לחדד, בלי סוכר", הוא אומר ומניח את הכוס. "זה ללוי, עם העלים בפנים", "זה לאמסלם, בכוס חרסינה". "זה לאבוקסיס, בלי ידית", וכך, כוס אחרי כוס, תורה שלמה אותה רכש במשך עשרות שנים של מסירות לבית הכנסת ולמתפללים.

כשהוא מסיים לחלק את כוסות התה, הוא מתיישב במקומו, מניח תפיליו ומתעטף בטליתו. ומעיף מבט לכיוון הפתח.

5:58. חסרים עוד חמישה. הוא מתחיל לזוע באי נוחות בכסאו ומנסה להרגיע את עצמו: "בסדר. בטח הם מאחרים. התרגלו להתפלל קרוב, מחוץ לבית, אז בטח קשה להם לבוא".

עוד 10 דקות חולפות. אבל המאזן לא משתנה בהרבה. עוד אדם אחד נכנס. חסרים עוד ארבעה. כל דקה שחולפת, נוגסת בסיכוי להגיע למניין.

"לא יכול להיות שהם שכחו את בית הכנסת שלי", הוא מנסה לנחם את עצמו. "בשלושה חודשים אדם לא משיל מעצמו הרגלים של כמה שנים".

השעה כבר 6:27. התה שבכוסות התקרר מזמן. מניין כבר לא יהיה. ר' אליהו קם, אוסף את הכוסות המיותמות למגש וחוזר למטבחון. הזיק שבעיניו כבה. השמחה איתה השכים הפכה לתוגה.

לאט לאט הוא חוזר למקומו. מנסה לחשב איפה אפשר למצוא מניין בשעה כזאת. אצל ר' עמרם בן דיוואן מתפללים ברבע לשבע. אבל הוא לא יספיק להגיע. זה קצת רחוק. וקשה לו ללכת.

הוא כבר יישאר פה. יתפלל יחיד בבית הכנסת לראשונה בחייו. "ברוך שאמר", "יוצר אור", "תפילה לדוד", "קווה", "עלינו לשבח". הוא מסיים להתפלל. מקפל את התפילין והטלית ומכבה את האור. רגע לפני שהוא נועל את הדלת, הוא חוזר פנימה. לראשונה בחייו הוא לוקח איתו את הטלית והתפילין.

גם מחר הוא יקום מוקדם, כמו ב-50 השנים האחרונות. אבל לא כדי להכין תה חם ומתוק. כבר אין למי. אלא כדי לצעוד לבית כנסת אחר.

רגע אחרי שהוא נועל הוא שומע קול של נער: "הרב אליהו, הרב אליהו, רגע". הוא מסתובב באיטיות. זה הנכד של הרב ביטון שרץ אליו במהירות.

"הרב אליהו, מחר יום שני, ואנחנו צריכים ספר תורה למניין שאנחנו עושים בבוקר בשכונה. אפשר לבוא בערב לקחת ספר תורה?".

עיניו של ר' אליהו מתמלאות דמעות. הוא משחק כמה שניות עם צרור המפתחות, מפריד ממנו מפתח אחד ונותן לנער הנמרץ.

"אני אשכפל את המפתח ואחזיר לך אותו", אומר הנער. "לא צריך, לא צריך לשכפל", אומר לו ר' אליהו. "תשאיר אותו אצלך. רק תעשה טובה, תיקחו את הספר האמצעי, זה התור שלו מחר".

=======

"3 למניין", זעקה עוד הודעת וואטסאפ אחת מני רבות בקבוצה של תפילות ומניינים.

עד לפני חצי שנה, כמות ההודעות מהסוג הזה הייתה נמוכה ונשלחת בעיקר כשהיה מדובר בתפילות שנערכות בשעות מוקדמות או מאוחרות כל כך.

מאז משבר הקורונה, ההודעות הקוראות להשלים מניין רק הולכות ומתרבות, גם בשעות נוחות יחסית. בתי כנסת שהיו מצליחים לגייס 2-3 מניינים לתפילת מנחה ביום חול, מתקשים לגייס עכשיו מניין אפילו לתפילת ערב שבת, ועל ערבית של מוצ"ש אין מה לדבר בכלל.

אנשים גילו את מנייני הרחוב והחצרות וקשה להם להתנתק. זה נוח, זה נחמד, אתה מתפלל עם השכנים ולא צריך לצעוד יותר מדי מהבית לבית הכנסת.

גם ההיתר לחזור להיכלי התפילה, לא הצליח לשחרר את האנשים מכבלי הנוחות. תפילות שלא נזקקות לספר תורה – רוב התפילות במהלך השבוע – עדיין נערכות ברחוב, כך שאם תלכו ברחבי אופקים בסתם יום של חולין באמצע השבוע, תיתקלו בלא מעט מנייני רחובות וחצרות, ואפילו בכמה מניינים באותה שכונה.

אבל לנוחות יש מחיר. ואפילו מחיר כבד. בתי כנסת רבים נותרים ללא מניין בלא מעט תפילות במהלך השבוע. ברי המזל מצליחים עוד להספיק לנעול את בית הכנסת ולחבור למניין סמוך ולהתפלל בציבור. אבל רובם המוחלט נאלצים להתפלל ביחידות.

הם כבר מבוגרים. לא מסוגלים לרוץ. לא יכולים להשלים עם העובדה שבית הכנסת שלהם הפך שומם.

אל תשכחו אותם. אל תשאירו אותם מאחור. אתם הסיכוי היחיד שלהם לתפילה במניין.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
ממש כף כף כף
שלמה | 19-06-2020 11:20
בעיה נכונה. מניני רחוב הפכו למנהג המקום. אפילו עם רב אחראי - מעין גבאי ומנחה ומארגן. על יד הבית, בלי זמבורי שכל של רב ממונה או נבחר שאף אחד לא מקשיב לדרשותיו, בלי קריאת עתונאי הזבל הסרוגים והשחורים, בלי פוליטיקה מיותרת ובלי מאבק על עליות מכובדות. בלי ברמצוות וחתונות מאריכי תפילה, בלי חזנים מפלפלים בחנטרישיות גמורה. כף כף כף להתפלל כך. בלי רכילויות ופטפוטים. סתם תפילות ממש. נהדר
2
לא הבנתי - הרב הזה לא רוצה ללכת למניין צמוד
אבישי | 21-06-2020 17:16
לביתו? תקראו כתבה מדהימה באתר חרדי (שכחתי את הקישור כרגע מחילה) - על כך שנפרדים מהקודים התרבותיים המחייבים - אנשים מתחילים באמת ובתמים לעבוד את ה' ולא את החברה שלהם. איזה כיף. לאט לאט .