המנוח אופוזיציה [נֶגְדָּה, בעברית] המושאל מתחום המדינאות, מבטא במהותו את כלל העמדות המתנגדות לשלטון ולעומדים בראשה. מבין מכלול תפקידי האופוזיציה הבולטים שבהם הם שניים. הראשון להוות אלטרנטיבה שלטונית לממשל המכהן, והשני לפקח על פעילות השלטון. חברה בריאה היא חברה שמאפשרת לאופוזיציה להשמיע קולה. בעוד קולה של האופזיציה יש בו בהכרח כדי להוות אתגר עבור השלטון וההנהגה. התעלמות מוחלטת מהביקורת שהאופוזיציה מציפה יכולה להיות הרקע לאיבוד השלטון.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

WhatsApp Video 2017-06-22 at 09.41.23

פרשת קורח, מתארת אירוע המתרחש בדור המדבר ואשר קורא תיגר על מנהיגי התקופה-משה ואהרון. האופוזיציה להנהגה המכהנת מורכבת מקורח בן יצהר, דתן ואבירם, און בן פלת מבני שבט ראובן. אליהם מצטרפים עוד 250 אנשים "נשיאי העדה, קריאי מועד, אנשי שם". התלמוד עומד על טיבם של חברי האופוזיציה ומסביר שאנשים אלו היו "מיוחדים שבעדה, קראי מועד – שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם – שהיה להם שם בכל העולם" כלומר חברי האופוזיציה "אנשי שם. בחכמה ובעושר".

טענתו של קורח, כפי שזו עולה מהכתוב "רב לכם כי כל העדה קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', מסביר המדרש את הטענה "ומדוע תתנשאו על קהל ה'. אתה מלך, ולאהרן אחיך עשית כהן גדול, ולא ציווה הקדוש ברוך הוא אלא מדעתך אתה נותן שררה לכל מי שתרצה". טענתו המרכזית של קורח כפי שזו מתפרשת על ידי המדרש עניינה בשאלת מקור הסמכות, 'מי שמך' איך יכול להיות שמשה נושא בתפקיד הרם בחברה הישראלית של דור המדבר. יתר על כן, העובדה לפיה אהרון מונה למשרת 'כהן גדול' יש בה משום ניגוד עניינים מובהק, הגובל בשיטת מינוי מקורבים – והפעם מתוך המשפחה כאשר משה עושה שימוש בתפקידו כדי למנות את אחיו למשרה בכירה בשירות הציבורי.

לכאורה, טענתו של קורח ועדתו נשמעת מוצדקת. ואם כך מדוע הפכה מחלוקתו של קורח ועדתו – מודל 'למחלוקת שאינה לשם שמיים', מחלוקת שאינה רצויה ויש להתרחק ממנה, והשאלה שיש לבחון היא מה קו הגבול שהופך ביקורת או מחלוקת מלגטימית ללא לגטימית.

המבחן – תכלית המחלוקת

כאן ניתן לטעון שהמבחן לקיומה של מחלוקת שאינה רצויה תלויה בתכלית. רוצה לומר אם התכלית היא בירור האמת או השגת האמת הרי שמחלוקת זו טובה, ואם מדובר במחלוקת שמקורה בקנאה או בקנטור, הרי שזו אינה רצויה – ומהמקרה של קורח ועדתו אנו לומדים שמחלוקת זו תניב תוצאה הפוכה.

במקרה של קורח ועדתו הוויכוח נבע ממניע פסול, ומקורה של המחלוקת ברצון לדאוג לאינטרסים האישיים של המבקרים, כפי שמסביר לנו ר' עובדיה מברטנורא, מפרשני המשנה: "מחלוקת קורח ועדתו שתכלית סוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך".

עוד על מאפייני מחלוקת קורח ועדתו אנו מוצאים בפירושו של ר' ישראל ליפשיץ, גרמניה המאה ה-19, מחבר פירוש המשנה 'תפארת ישראל – יכין' שמשמיענו "קרח וכל עדתו. שאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ואין לך צביעת המעוור העינים יותר מזה. אבל פנימיות מחשבותיו היו טמאים, וסופו הוכיח על תחלתו". כלומר אין די שהאופוזיציה תעלה טענה צודקת או נכונה, וכדי שהדברים יתקבלו עליהם להתרחק מטענות שמקפלות בתוכן עניין אישי, או מניעים פסולים.

הרמב"ם מבין את המסר הבוקע מהשאלה העוסקת בעניין מהי מחלוקת רצויה ומהי מחלוקת שאינה רצויה, ככזו שמקפלת אב טיפוס לכל המחלוקות. וכך הם דבריו: "שמי שיחלוק לא לכוונה פחותה, אלא לבקשתו האמת – יתקיים מאמרו ולא יכרת דברו, וכל מי שיישר בני אדם – יגמלהו ה' בשימנעהו מן החטאים". כלומר מי שמניעיו טובים ואין ביקורתו מסתירה כוונות פסולות הרי שדבריו ישמעו, עמדתו לגיטימית וראויה להישמע. אולם ממשיך הרמב"ם וקובע: "ומי שיתעה בני אדם – יענשהו ה' בשימנע ממנו התשובה". מנגד אם אדם במחלוקתו יטעה את שומעיו, בכך שהוא יעטוף את דבריו בטענות שמסתירות את כוונתו האמיתית, או יפעל מתוך קידום אינטרסים אישיים, וניגוד עניינים, הרי שדרכו לא תצליח.

זיהוי מניעי המחלוקת

איך אפשר לזהות את מניעי בעלי המחלוקת, הרי לעולם אין אדם יכול לדעת ולהכיר את נבכי ליבו של בעל המחלוקת. במקרה מעין זה ראוי ליתן את הדעת למבחן שמציע ר' יונתן אייבשיץ, מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז המאה ה-18, לשיטתו כדי לעמוד על מהותה האמיתית של המחלוקת יש לבחון את מערכת היחסים הבינאישית שקיימת בין בעלי המחלוקות. ולכן מקום שהמחלוקת קיימת על רקע של שתי קבוצות שמלבד המחלוקת בעניין מסויים האם אוהבים בלב ובנפש הרי שמדובר במחלוקת בריאה וראויה שסופה להתקיים, אולם אם מדובר במחלוקת שצומחת על רקע של שנאה ואיבה שקיימת בין בעלי המחלוקת הרי שמדובר במחלוקת פסולה – שאינה לשם שמים.

בהקשר זה מעניינת תפיסתו של הרב משה אביגדור עמיאל, מי שמונה בשנת 1936 והיה לרב הראשי של מחוז תל אביב יפו, כאשר הוא דן בסוגיית 'האהבה הושנאה בתור מצוות שבתורה' הוא עומד על הבעייתיות המתעוררת בקיומן של מפלגות במשטר דמוקרטי, וכך הוא כותב: "מפלגה פוליטית מה זו אומרת ? יותר משהיא מדברת על אהבה הדדית של החברים, חברי המפלגה, היא מדברת על השנאה למי שאינו שייך למפלגה זו. מפלגות פוליטיות על פי דרך התורה – כלום אפשר שלא יהיה בזה משום "תרתי דסתרי"? התורה אומרת "קבל את האמת ממי שאמרה" והפוליטיקה המפלגתית מתיראת תמיד פן יבולע להפריסטיג'ה שלה התורה מלמדת לבלי לדבר אחד בפה ואחד בלב, לבלי להשתמש בלישנא דמשתמעא לתרי אנפ' [=מבלי להשתמש בלשון המשתמעת לשתי פנים] וכו' – ואילו הפוליטיקה המפלגתית ברור הדבר כי כל עיקר המושג מפלגה פוליטית בא אלינו מן החוץ. מהפרלמנטריזם באו המפלגות הפוליטיות כי לא הצדק מושל בעולם אלא הכח, ויש כח של יחידים ויש כח של ציבורים. הפרלמנטריזם זהו הכח ממין השני וכל מפלגה פוליטית חפצה לכבוש לה את הכח הזה אבל אצלנו אין צדק של כח אלא צדק של תורה, שהיא צריכה לשלוט בכל חדרי חיינו." דבריו של הרב עמיאל אינם כה רחוקים מהמציאות המוכרת לנו. המפלגות מושתות לא פעם על שנאה. שנאה לעולם אינה יכולה לסייע במאבקים פנים חברתיים, הלכידות החברתית הטבועה בשורשי החברה הישראלית בזה למנהיגים שעסוקים בשנאת האחר. ולעיתים ככל שהאופוזיציה לשלטון מושתת על גלי שנאה פרסונליים, האפקט החברתי המתפתח מבטא את היפוכם הגמור של תכלית פעולת האופוזיציה.

אופוזיציה צריכה לעסוק במהות ולא בהכפשת הצד השני

דומה כי פרשת קורח ועדתו הם שיעור בשאלה כיצד אופוזיציה צריכה להתנהל. כאשר המסר המרכזי העולה מפרשת קורח שאופוזיציה חפצת חיים המבקשת להוות חלופה שלטונית צריכה לדעת כיצד לפעול. אמנם כל הדרכים החוקיות יכולות להיות פתוחות בפני האופוזיציה. אך לא תמיד כל האמצעים כשרים. וגם אם הביקורת היא לגיטימית זו צריכה להישמע לא ממקום של רק לא המנהיג, ולמה לא להצביע לאלמוני, אלא בעיקר כי יש לאופוזיציה אלטרנטיבה שלטונית טובה יותר, כי אני יותר טוב ולא כי האחר גרוע.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.