עברו ארבעה חודשים ועדיין לא השתחררנו ממגפת הקורונה. במשך כל התקופה לא נערכו תפילות המוניות לזעוק "אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך", כמו שהיו נוהגים בתקופות עברו. וכל זאת למה? היום אנחנו מאמינים, שעם הרפואה המודרנית, אנחנו יכולים לשלוט בכל מחלה ומחלה. אנחנו יכולים למצוא חיסון  לכל נגיף שתוקף אותנו.

הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו, שזה לא נכון. אנחנו נוכחים לדעת, שעם כל אמצעי המניעה, לא הצלחנו לעצור את המגיפה. אנחנו צריכים להיזכר בסיפור שחז"ל סיפרו במשנה (פסחים ד,ט) על חזקיהו המלך, שתיקן תקנות, מבלי להתייעץ בחז"ל.

ששה דברים עשה חזקיהו מלך יהודה. על שלושה מן הדברים שעשה הוא קיבל אישור ותמיכה מחכמי ישראל, אך על שלושת האחרים הוא ספג גינוי וביקורת.

שני מעשים חיוביים עשה חזקיהו; הוא "כיתת נחש הנחושת" עליו היו ישראל מסתכלים ומתרפאים, עוד מימי משה אבינו, וגם גנז את ספר הרפואות של שלמה המלך. על מעשים אלו הודו לו חכמים. כלומר, אישרו והביעו תמיכה במעשהו זה. חז"ל  הסכימו אתו, שהיה נכון  לגנוז את ספר הרפואות שבידו, ולכתות את נחש הנחושת.

עד תקופת חזקיהו, היה לעם ישראל ספר, שבו היתה רשומה רפואה לכל מחלה ומחלה שבאה עליהם, או נחש שדי היה להסתכל בו ולהתרפא. את הדברים היקרים האלו חזקיהו גנז. חכמים תהו מדוע, הלוא באמצעות הספר והידע שבו ובאמצעות הנחש, ניתן היה להציל אנשים רבים ממחלות. אך חז"ל בסופו של דבר הסכימו אתו, משום שכל זמן שהיה לעם ישראל ספר רפואות עם תרופה לכל דבר, או נחש פלאי שכזה, הם לא פנו לקב"ה.

הם היו סמוכים ובטוחים בכוחו של הספר לרפא כל מחלה.  חזקיהו המלך גנז את הספר כדי שאדם יבין שכל החיים שלו תלויים בחסדי ה'. ובלשון המשנה (ראש השנה ג,ח), "וכי נחש ממית וכי נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשבמים היו מתרפאים".

הקטורת מחייה או ממיתה?

אנחנו שחיים בתקופה זו,  בטוחים כל כך בעצמנו,  במדע ובמדענים שלנו שיכולים לפתור כל בעיה. אנו חושבים שיש לנו "ספר רפואות" ו"נחש" מודרניים, ולכן, אנו נמנעים מלפנות אל הקב"ה, ולהגיד לו: " אבינו מלכנו, חיינו תלויים אך ורק בך,  תציל אותנו. אנחנו לא יכולים להציל את עצמנו. אבינו מלכינו, מנע, עצור מגיפה מנחלתך".

בפרשת השבוע פרשת "קורח", אנו קוראים על המרד של קורח ועדתו נגד משה רבינו. קורח ובני בריתו טענו, שמשה לוקח לעצמו את כל הסמכויות, ושה' בחר גם בהם. כדי לקבוע במי ה'  באמת בחר, החליטו להביא קטורת, ולראות איזו קטורת תתקבל על ידי הקב"ה.

האש יצאה מאת ה', ואכלה את כל  מאתיים וחמישים האנשים. כזכור, גם נדב ואביהו מתו, על ידי הקטורת.  במקרים אלו, הקטורת הייתה כלי ממית. אך בסוף הפרשה אנחנו קוראים על המגיפה, שהייתה בעם ישראל, וכדי לעצור את המגיפה, משה אומר לאהרון להשתמש בקטורת, וכאן הקטורת עצרה את המגיפה, והייתה כלי מחייה.

נשאלת השאלה, כמו ביחס לנחש: וכי הקטורת ממיתה, וכי הקטורת מחייה? מהי הקטורת? מהו המסר של הקטורת? התשובה היא, שהקטורת עולה אל הקב"ה, והקב"ה מחליט, אם הקטורת תחייה או תמית.

הרעיון של הקטורת שונה משאר הקורבנות;  הקטורת זו ההקרבה היחידה, שאין בה סמליות של הקרבת הגוף,  אלא של נתינת הנשמה שלנו, שכל כולה עולה לה', וה' אוהב את הקטורת.

כאשר אנחנו מביאים קטורת, אנחנו, למעשה, אומרים שאנחנו, תלויים בקב"ה. לכן הקטורת הפכה כל כך חשובה בעם ישראל, שקוראים אותה שלוש פעמים ביום בתפילה. הקטורת מסמלת את הקשר לקב"ה, ואת העובדה  שאנחנו תלויים בו.

זהו מסר, שלעיתים בזמנים המודרניים נעלם מאתנו. אמירת הקטורת לא נשכחה מאתנו, והפכה לסגולה מקובלת לפרנסה, לעשירות.

אבל בזמנינו נשכח המנהג, שהביא המבי"ט, וכן רבי חיים ויטאל בשם האר"י, אותו נהגו בכל הדורות;  שכאשר יש מגיפה, אומרים את הקטורת ומפנימים את המסר של הקטורת. אמירה אמתית של הקטורת, אמירה שיש בה הקשבה פנימית והפנמה, תביא אותנו להבנה שהקב"ה ורק הוא, יחליט אם תהיה מגיפה או לא. רק הוא יכול לעצור את המגיפה, או לתת למדענים שלנו את הידע איך לעצור את המגיפה.

השיבנו ה'  אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.

 

הרב אליעזר שמחה ווייס חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל