ראשית אקדים ואומר, הרפורמים הם אחינו, ואנו אוהבים אותם בכל לב ונפש.
לא אתייחס לתמיהה הגדולה; כיצד מעלה הרב מלמד שליט"א על דעתו, לצאת נגד רוב מניין ובניין של גדולי ישראל על כל גווניו, וגם לא לפרטי הטענות כנגד הרפורמים.
אני כן מבקש להסביר את הכשל המרכזי בגישתו של הרב מלמד לסוגיה המורכבת והגדולה הזאת, גישה שלא רק שאינה מקרבת את הרפורמים, אלא אף פוגעת בהם, ומונעת מהם לחזור בעתיד לדרך הישר.
הכשל נובע באנלוגיה שבין היחס לחילוניים, לבין סוגיית היחס לרפורמים.
קראתי בעניין רב את מאמרו של הרב מלמד ואף שמעתי את שיחתו לתלמידיו בניגוד לעמדה הברורה של גדולי ישראל ביניהם הרב קוק זצ"ל שכינה אותם בביטויים חריפים כגון "פורצים" "מדיחים" "אברים מדולדלים בגוף האומה"(אורח משפט עמ' מה).
אני מציין דווקא את הרב קוק זצ"ל, ולא רבים מהשורה הראשונה של פוסקים והוגי דעות בעמינו, מפני שהוא המברר הגדול של סגולת ישראל, והוא זה שהתווה את היחס האוהב לאחינו החילוניים, מיישבי הארץ. ודווקא הוא, האוהב הגדול, מתוך לימוד זכות גדול ועמוק, נקט יחס חריף ותקיף לתנועה הרפורמית.
הרב קוק החליט ללכת עם החילוניים, משתי סיבות עיקריות: א. הם עסקו במצוות הגאולה והתקומה, שבאה לידי ביטוי, בישוב הארץ במסירות מופלאה. ב. למרות שבאופן פרטי הם לא שמרו תורה ומצוות, וחיקו את תרבות אירופה, הם קיבלו על עצמם את הצביון היהודי האורתודוכסי במרחב הציבורי, מתוך רצון שלא להתנתק מהיהדות.
מאידך, ביחס לרפורמים, למרות שסבר שיש לאהוב אותם באופן אישי, היה הרב החלטי ביחס להחרמה ציבורית שלא לשתף עימם פעולה כלל וכלל. כי אצל הרפורמים זה תרתי לריעותא, פעם אחת זה באנטי ישראליות – ציונות, ופעם שנייה באנטי יהדות. הם מחקו מהסידורים את הציונות , מן הלב את היהדות, וחתרו תחת שתיהן בהתמדה.
הרב קוק ידע שהדרך היחידה להציל את היהודים ובכללם את הרפורמים, היא בחוסר פשרה על שתי האותות הללו היהדות והציונות. הרב מלמד טוען, שאי אפשר לדון על ההווה מן העבר, ושיש צורך לבחון מחדש את היחס הנכון לרפורמים.
הוא גם טוען בשיחה לפני תלמידיו שפורסמה אמש, שהרבנים בדורנו שממשיכים בהחרמה, כפי שנהגו גדולי העבר, מונעים מחולשה ורשעות המחפשת להחרים ולשנוא.
האם אפשר לומר על רוב תלמידי החכמים הגדולים בדורנו שהם מונעים מחולשה ורשעות? אני מוחה על כך. האם תלמידי החכמים הגדולים ממשיכים להחרים על סמך העבר מבלי לבחון את ההווה? ודאי שלא. ההווה לצערנו יותר קשה מהעבר.
אם בימים ההם, כששיעור ההתבוללות היה נמוך, נלחם הרב קוק זצ"ל כארי, שלא ליתן דריסת רגל לרפורמים בארץ על אחת כמה וכמה בימינו אלה בו ארגוני הרפורמים מגלים אנטי ישראליות ואנטי יהדות , באגרסיביות נוראית.
אם ניקח לדוגמא את העתירות לבג"ץ: למעלה מ 80 בג"צים הוגשו בנושאי דת ומדינה בעשור האחרון, כשעל קרוב ל50% חתומים הרפורמים. הצד השווה שבכל העתירות, הוא הניסיון לפורר את ההגמוניה של האורתודוקסיה בארץ ישראל.
שלא לדבר על הארגונים שפועלים בצבא ובמשרד החינוך, בהתמדה ובשיטתיות למחוק כל סממן לאומי ימני, וכל זיקה לאורתודוקסיה.
אין להושיט יד למי שמנסה לשבור לך אותה השכם והערב, אין לתת ספק לגיטימציה למי שדרכו מובילה בוודאות לאובדנות.
המניע הראשי של הרב קוק בכל פעולותיו, היה לעגן את הצביון היהודי האורתודוקסי של מדינת ישראל. הוא נלחם על כך מפני שידע, שהיהדות הנאמנה היא רוח אפה של הציונות, ואם הזרם הרפורמי ישתלט על המוסדות הלאומיים, תנטל הנשמה, ותפסק הציונות.
הוא גם ידע שזו הדרך היחידה לשמור על הבית, גם בשביל הרפורמים. מידת הדין הלא מתפשרת שלו ושאר גדולי האומה נבעה מאהבה ורחמים.
מי שמכיר בהם פוגע בהם. לאהוב כן, ודווקא בשל כך לא להכיר.
=======
הרב דרור אריה הוא ר"מ בישיבת ההסדר 'אפיקי דעת' בשדרות ויו"ר מפלגת 'נעם' לשעבר
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
