מדינת סנדוויץ' עם כבש: הצצה לקהילה היהודית באזרבייג'ן

  בית הכנסת בבאקו (אורנית אור)

"אזרבייג'ן?!  איפה זה? אין שם אנטישמיות? התושבים שם לא הולכים עם כאפיות?…"

כשקיבלתי הצעה מההתאחדות הבינלאומית ישראל-אזרבייג'ן (AZIZ) לצאת לנסיעת היכרות לאזרבייג'ן, חשבתי שזו מתיחה. בדיוק כמו לחבריי, גם אצלי עלו תהיות בנוגע למקום, לאנשים וליחס אל היהודים. לאחר ביקור של שבוע במדינה נגלה לעיניי מקום יפהפה ומודרני, שמתפתח בקצב מסחרר, האזרחים נעימים, אוהבים לארח ולתת הרגשה כאילו אנחנו מכירים כבר שנים.

עיקר הביקור התמקד בעיר הבירה בָּאקוּ, באתרים היסטוריים ותרבותיים, פגישות עם אנשי ממשל ועיתונאים. וקפיצה לכפר היהודי קַרְסַנְיָיה סְלוֹבּוֹדָה ליד העיר קובה.

עיר הבירה באקו מונה כ- 2.5 מיליון בני אדם והדת המרכזית בה היא האסלאם.

היהודים שגרו באזרבייג'ן עזבו ב בשנות ה-70, חלקם בשנות ה-90. במדינה נותרו כ- 15 אלף יהודים. כ-500 יהודים גרים בכפר היהודי 'קרסנייה סלובודה'. הכפר האחרון בעולם שאוכלוסייתו מונה מאה אחוז יהודים.

העיר שוכנת בסמוך לים הכספי והנכסים הגדולים שלה הם שדות נפט וגז רחבים, המאפשרים לייצא אנרגיה בכמות רבה למדינות אחרות בעולם ולשיתופי פעולה גם פה בישראל- בחופי אשדוד, במטרה למצוא את הנכס הבא.

בתי הכפר היהודי 'קרסנייה סלובודה'

אז והיום..

עד תחילת שנות ה-90, הייתה המדינה תחת שלטון סובייטי, ולאחר פירוק בריה"מ היא עברה לידיים עצמאיות. כשהחלו בהקמת המדינה ובחלוקת השטחים קמו הארמנים שכבשו לא מעט ממנה בעבר ודרשו בעלות, האזרים נתנו להם כ20% משטחה של אזרבייג'ן.

נשיא המדינה, דאז חיידר אלהיים שכיהן בשנים 1993-2003 ביצע במדינה שינויים רבים בכלכלה, בביטחון, בתרבות ובחינוך. הוא נטע באזרחים את ערכי הכבוד והאהבה לבני אדם בלי הבדלי מוצא, דת או לאום. ובכך הביא את עמו לסובלנות אתנו-תרבותית, לחופש דת ולאפס אנטישמיות.

מאז שנפטר חיידר ב-2003 אפשר לראות בעיר אזכורים רבים לדמותו: נמל תעופה בינלאומי שקרוי על שמו, "באקו חיידר אלייב", פסלים רבים המפוזרים בגני הנוי ואת תמונותיו התלויות במוסדות ממשלתיים ובמקומות תרבות.

ב-10.5 יציינו את יום הולדתו ה-90 של חיידר. יום זה מכונה "חג הפרחים", ובו מקשטים את גני הנוי בעיר במגוון שטיחי פרחים, ואף עוטפים בהם את פסליו.

שרביטו של חיידר עברה לבנו אלהיים, וזה מכהן עד היום. הוא ממשיך את דרכו של אביו בפיתוח המדינה ובהתחדשותה בתחומים רבים הקורצים לתייר לבוא לבקר כמו מוזיאון השטיחים, איצטדיון מהודר, מלון הילטון החדש הבולט בגובהו הרב ומרכזי קניות מזמינים. וגם בחיזוק שוויון הזכויות לאזרחים ואחדותם עם דגש על חיים של דת לצד דת.

למה בישראל לא?

במהלך הביקור נפגשנו עם שגרירנו רפי הרפז בשגרירות ישראל בבאקו, אשר ערך לנו סקירה מהירה על אזרבייג'ן מבחינה היסטורית, כלכלית, תרבותית וביטחונית.

הרפז מכהן כשמונה חודשים בתפקידו, ולפני כן ניהל את ציר ההסברה בוושינגטון. בשיחה סיפר לנו שישראלים רבים לא שמעו על אזרבייג'ן מעולם, אך הוא מעריך שבשנים הקרובות תהפוך המדינה ליעד תיירותי וכלכלי מבוקש בקרב ישראלים.

הרפז רואה את קשרי החוץ בין ישראל לאזרבייג'ן כקשרים מצוינים, ומונה לפנינו את הביקורים של אנשי הממשל הישראלי באזרבייג'ן: ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא המדינה שמעון פרס ושר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן. ההסכמים עם ישראל נאמדים בסכום של 1.6 מיליארד דולר וקיים קשר חזק בין המדינות מבחינת ממשל וסחר צבאי.

לשאלת המשלחת מדוע אין שגרירות בישראל הוא הביע תקווה שהיחסים יעלו שלב ויתחזקו, ובכך אזרבייג'ן תהיה המדינה המוסלמית הראשונה שתפתח שגרירות בישראל. אך חשוב לציין כי עובדת חסרונה של שגרירות אזרבייג'נית בישראל אינה משפיעה באופן שלילי על היחסים בין המדינות.

בהמשך נפגשנו עם גורם מדיני ושוחחנו אתו על המתיחות בין ישראל לאיראן, לדבריו: " אזרבייג'ן מנסה להישאר נייטרלית ביחסים עם איראן וישראל."

ובאשר לאפשרות תקיפה עתידית ושימוש בשטחם הוסיף: "לא תהיה נוכחות צבא זר על מדינתנו.  אף אחד לא יכול לומר לנו מה לעשות או איך לפעול, אך עם זאת, אנו חוששים להיות סנדוויץ' בין מדינות הגרעין, רוסיה ואיראן"

לומדים מישראל דרך הצ'ט

בית הספר "אור אבנר", שהוקם בשיתוף קרן "אור אבנר" בנשיאותו של לב לבייב, ונשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב, נבנה על שטחי המדינה שאותם העניק הנשיא. את הבנייה ואת תחזוקו השוטף של בית הספר מממנת עד היום הקרן.

בית הספר, מונה 250 תלמידים יהודים תושבי באקוּ המגיעים ממשפחות מעורבות, בהם האבות לא יהודיים. כיתות הלימוד מתחילות מגן ילדים ועד כיתה י"א. רמת הלימודים נחשבת לגבוהה ומביאה לתעודות בגרות עם ציונים גבוהים.

בנוסף פתח משרד שליחי חב"ד את "בית ספר נט", בניהולו של הרב שניאור סגל שליח חב"ד בבאקוּ,  שמטרתו, הרחבת לימודי יהדות לתלמידים, מעבר ללימודים המובנים במערכת השעות ממשרד החינוך המקומי. הלמידה נעשית דרך האינטרנט, אליו מתחברים ילדים מכל העולם: טוקיו, סיביר, אוקראינה, בלארוס, ורשה, שבדיה ועוד. את השיעורים מעבירים מורים מישראל המחוברים בשעת השיעור, ויוצרים כיתות קטנות ומדברים דרך הצ'ט. ישנם תלמידים שפער השעות בין מדינתם לישראל הוא גדול, וזה דורש מהם לתכנן את היום באופן מיוחד כדי שיוכלו להשתלב בשיעורים.

בית הספר מעביר תחושה של משפחה יהודית אחת גדולה – בארוחות המשותפות, בלימודים ובציון החגים, דבר המחזק את הזהות היהודית אצלם.

תלמידי בית הספר אור אבנר

תלמידי "בית הספר נט" בצ'ט עם המורים מישראל

פיתה עם כבש..

את ריחות השוק והצבעים המשגעים של הפירות והירקות אפשר להריח ולראות מרחוק. המחירים סבירים והמוכרים מנסים למשוך את הקונה במבט או בהזמנה לטעום דבר מה ממרכולתם: גבינות, פיצוחים, תבלינים ועוד.

את המאכל הלאומי של אזרבייג'ן אי אפשר לפספס: במנגלים הפזורים במרכז הרחוב נצלה לו הכבש, הנאכל בכל הזדמנות ובכל שעה.

כשהאזרים מזמינים אורחים, כל ארוחה היא אירוע מיוחד. הסעודה נמשכת למעלה מארבע שעות ובכל כמה דקות קם המארח או האורח לומר כמה מילים, ומרימים כוס יין במטרה להשאיר את השולחן חם ומקושר במהלך כל הארוחה. בתפריט אפשר למצוא פיתות חמות וטריות, ירקות שלמים בצלחות גדולות, בצקים ממולאים בירק או בתפוח אדמה, וכמובן – הכבש במרכז, המגיע באפשרויות שונות אך בעיקר בצורת קבב.

בסיום הארוחה הסועדים עוברים לחדר נוסף הערוך לשתיית תה, פיצוחים ועוגות. וגם כאן, המאכלים מוגשים כיד המלך.

ביד אחת סידור ביד שנייה פלאפון

ערב שבת. כמה צעדים מבית הכנסת חב"ד, ניצב מבנה ובו שוטר, הנמצא בכוננות מתמדת להרתיע ולהתריע אם חלילה יהיה ניסיון להתנקש במתפללים היהודים. כבר בשערי בית הכנסת עוטף אותנו קולם החזק של הילדים הקטנים המתפללים בשפה העברית, ותפילתם מלוּוה במחיאות כפיים. דבר המעורר צמרמורת, והתרגשות לראות כיצד הם מקיימים את המצוות ושומרים על השפה ועל סמלי העם: הכיפה הגדולה שמונחת על ראשם, סמלי מגן דוד המפוזרים בחזית בית הכנסת בגאווה, וכל זאת למרות הקִרבה למדינה העוינת ולניסיונות ההתנקשות בעבר.

בשחרית של שבת הגיעו כשבע עשרה נשים עם חיוך רחב על פניהן, כאילו מדובר ביום חג. לא היה קשה לפספס ואף להרים גבה למראה הבא מתפללת נכנסה לבית הכנסת מנשקת את המזוזה ומברכת את המתפללות כשבידה האחת סידור, וביד השנייה הוציאה פלאפון מתיק העבודה שעל כתפה וכתבה בקצרה הודעת טקסט. ברקע קולות הנשים מוסרות לרב מהעזרה את שמות קרוביהם הזקוקים לברכה. השמות לא היו עבריים כלל, ביניהם היה אפשר לשמוע גם שמות כמו מריה וג'ניה.

באותו הרגע לא יכולתי להמשיך להתפלל! תהיתי, איך אפשר להתפלל תפילת שבת בעוד היד אוחזת במוקצה, הראש טרוד בהודעה שנשלחה וזו שתכף תגיע, ושמות המתפללים שנשמעו  אינם יהודיים?!

לקחו כמה שניות עד שהמחשבות הסתדרו. הבנתי כיצד הם מנסים לגשר על פערי תרבות ודת, אף על פי שהמדינה דוגלת באחדות בין הדתות. הדבר הוביל אותם להתבוללות רבה ולנישואי תערובת, ומשם שמותיהם הזרים. למרות כל זאת אפשר לראות שקיים בהם הרצון להתחבר לקב"ה, לבקש את קרבתו, להגיע לתפילה ולנסות להבין את השפה. ראיתי שעם כל הקושי, משם מגיע הכוח שדוחף אותם. גם אם קיום דרכו של ה' לא נעשה בשלמות, ניכרים המאמצים והניסיונות שלהם לשמור על ערכיהם תחת שלטון זר.

וזה מה שאני לוקחת איתי מהמסע. ההכרה בקושי להיות ציוני בגולה, בשעה שאנו בארץ מקיימים את המצוות בנוחות על זרי הדפנה .