אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

נער חילוני קורא בבר מצווה כדי לשמר את נעימת הזהות

כשנער בר המצווה קורא את הטקסט על פי הטעמים בנעימה – הפנטטונית – הוא שר בעצם את הפסוקים מהתורה הקדושה בנעימת הזהות של הקהילה. במילים אחרות, "דברי אלוקים חיים" באמצעות הנעימה הקדושה והטהורה ביותר שיש לנו ברפרטואר המסורת היהודית

נער חילוני קורא בבר מצווה כדי לשמר את נעימת הזהות
  למצולם אין קשר לכתבה (אילוסטרציה: שאטרסטוק)

טעמי המקרא כ"תווית זהות" הלכה למעשה בעבר ובהווה

המשובים שקבלתי אודות מאמרי הקודם: "מתן תורה וה'לחן מסיני' – נעימת הטעמים כתווית 'זהות' ", הובילו אותי לכתוב מאמר זה כמשלים.

נוצר הרושם, כאילו הרעיון שרקמתי סביב נעימת טעמי המקרא הנשענת על יסוד פנטטוני עתיק וה"כתרים" שייחסתי להּ – כמו: סמל ל"התבדלות מרצון מהסביבה הנוכרית", "זהות מול עדות שונות וקהילות שונות", "היטהרות", "הזדככות", "תדמית" והתוצאה של כל אלה היא מתן משמעות ערכית של "זהות" לנעימת הקריאה בתורה על-פי טעמי המקרא – הם פרי דמיוני ופירושים אישיים שלי.

עוד באותו נושא

האם הלחן של טעמי המקרא ניתן לנו בסיני?


5

בכוונתי כאן, להראות שכל עדות ישראל וקהילותיהן הרבות – בארצות הנצרות והאסלאם באופן מוחלט – נהגו בעבר וכך נוהגים עד היום, לייחס את כל האמור לעיל אל הנעימה הקדושה והטהורה הזו, שבאמצעותה אנו משמיעים לאוזני הקהל את דברי הא-ל הלכה למעשה.

במאמר הקודם צוין, שעדות ישראל יצרו לעצמן – בשנות הגלות הראשונות – נעימות "תמורה" לנעימה מסיני שנשתכחה, בכך ש"לקחו" ואמצו מצלילי המוסיקה שנשמעה לאוזניהם באכסניה הנוכרית שחיו בה, כמו שלקחו על הדרך רכיבי תרבות נוספים.

לעומת הלקיחות האופייניות לימי הביניים, שבאו בעקבות התגוררותם של יהודים באכסניה  הנוכרית וניהול חיי מסחר בתוך החברה הנוצרית או המוסלמית, אפשר להבחין בחיזיון הפוך בתהליך של הִתְרַחֲקוּת, של "ניתוק מגע", הסתגרות והתבדלות יהודית מרצון. כל זה עוד בטרם ריכזו השלטונות את היהודים בשכונות נפרדות שכונו "גטאות". עם זאת, ההתבדלות היהודית מן החברה הסובבת לא מנעה את המשך ההשפעות התרבותיות של הסביבה ­­­­הנוכרית העוינת, על יהודים בגולה הדוויה.

המנגינה היא הDNA של הקהילה

בספרי "הקול והטעם" קראתי לנעימת הטעמים "בָּבוּאָה" (מעין DNA), שכן צלצולה המונוטוני והמלנכולי משהו מרכז בתוכו סוגים של: "השתקפות", של ספיגת המאורעות החיצוניים ותגובה (צלילית) על חוויית התרחשויות תרבותיות-דתיות, חברתיות, מדיניות, פוליטיות וכלכליות בגולה. במילים אחרות, ה"בבואה" (נעימת הטעמים) משקפת ייצוג של רגשות, היא תוצאה של ספיגת מאורעות שחוו העדות על קהילותיהן בארצות גלותן.

מכאן, שנעימת הטעמים של התורה אוצרת בתוכה: התבדלות מרצון מהסביבה הנוכרית בשמירה העיקשת על הסולם הפנטטוני, נעימת הטעמים "עצרה" במחסום הפנטטוניקה. זהות מול עדות שונות וקהילות שונות נושא מאמרי הקודם ("מתן תורה והלחן מסיני"). היטהרות על ידי מניעת השימוש בצלילים שאינם כלולים בחמשת הצלילים של הסולם הפנטטוני – בהברות המוטעמות דווקא! – בצורה אבסולוטית בטקסט המקראי, בעוד שצלילי הפיאן (צלילים חיצוניים שלא שייכים ל"חמשת" הצלילים הפנטטוניים) "נשמרו" בנעימת הטעמים, ל"ניגון" ההברות הרהוטות (חסרות ההטעמה, חסרות האקצנט) – עניין המצביע על רצון לטהר את נעימת הטעמים ולשמר את "טהרתה" ו"קדושתה" – וענין שלא הקפידו עליו בנעימות התפילה.

הזדככות, מעין קתרזיס, ש"חוו" הקהילות היהודיות באמצעות נעימת הטעמים בהוויה של ניהול חיי היום יום בהתעמרות הבלתי פוסקת של הסביבה הנוכרית בארצות הגולה. תדמית, הדרך שבה "הצטיירו" הקהילות היהודיות – בנעימת ה"בבואה" (טעמי התורה) הייחודיות להן – בעיני הסביבה הנוכרית הסובבת, באכסניותיהן בגולה. כך, נהגו בעבר – עדות ישראל הלכה למעשה בנעימת הטעמים (כל קהילה ונעימת הטעמים הייחודית לה, בבחינת נעימת התמורה לנעימה מ"סיני" שנשתכחה), וכך אנחנו נוהגים עד היום "הלכה למעשה" (כפי שיפורט בהמשך), בבחינת "היזהרו במנהג אבותיכם".

ריטואל בר המצווה משמר את הזהות

אחת הסיטואציות מה"זמן המודרני" – היכולה להילמד מהדברים שלעיל ולתמוך בקביעה שנעימת הטעמים היא נעימת ה"זהות" של עם ישראל על עדותיו – היא, ריטואל בר המצווה – של נער מבית המוגדר חילוני – בבית הכנסת. כידוע, האוכלוסייה היהודית בישראל הנזקקת לשירותיו של בית הכנסת מורכבת מאנשים שבאו ממסורות שונות. לשם הגשמתו של ריטואל זה הנער לומד מתוך מכלול המוסיקה היהודית את הנעימה הפנטטונית, המשמשת לקריאה בתורה.

הווי אומר, הנעימה הפנטטונית של נעימת הטעמים היא על פי רוב הקשר הראשון שנוצר בין הנער (מבית חילוני) בר המצווה ובין הקהילה המארחת. הנעימה זרה לו, איננה מלהיבה במיוחד בעבורו ובוודאי הוא איננו יודע שזו נעימה מאוד מיוחדת, האוצרת בתוכה כל כך הרבה תכנים ערכיים בתוכה. כשנער בר המצווה קורא את הטקסט על פי הטעמים בנעימה – הפנטטונית – הוא שר בעצם את הפסוקים מהתורה הקדושה בנעימת הזהות של הקהילה. במילים אחרות, "דברי אלוקים חיים" באמצעות הנעימה הקדושה והטהורה ביותר שיש לנו ברפרטואר המסורת היהודית.

כמה פשוט יותר היה, ללמד את הנער (החילוני) לשיר בריטואל בר-המצווה בבית הכנסת, את תפילת "אנעים זמירות", או שירת "אני מאמין" או את הפיוט "לכה דודי" או כול תפילה אחרת בנעימה עכשווית מלהיבה ומרנינה. כשהנער בשירת יחיד נענה על ידי הקהל בשירת מענה  בהתחלפות לסירוגין.

סיטואציה תומכת נוספת היא, ההכנה של נער מבית המנהל אורח חיים דתי, לקראת ריטואל בר המצווה. הניסיון של מורים העוסקים בהכנת נערים ל"טקס" הקריאה בתורה למעמד זה, מלמד על אי הסכמות בנוגע ל"הנעמתו" של טעם זה או אחר, משום שבבית הכנסת של הנער הלומד שרים אותו בווריאנט שונה משהו. למשל: מוטיב הטעמים קדמא ואזלא. נערים ביקשו להתיר להם לשיר את מוטיב הטעמים (השנויים ב"מחלוקת"), בווריאנטים המבוצעים בקהילותיהם ומוכרים להם יותר – בבחינת נעימת הזהות של הקהילה. (ראה מאמרי: טעמי המקרא והלחן מסיני…).

משום כך, קורא הנער (החילוני והדתי – כולם) מהתורה בנעימת הטעמים שבנדון, בריטואל הכול כך משמעותי בחייו – "טקס המעבר" מילדות לנערות. מעמד זה בחייו של נער הוא מעין "השבעה" להיותו חבר מן המניין ובעל זהות יהודית ערכית בשעה שהוא מנעים את "דברי אלוקים חיים" בנעימת הזהות בבית הכנסת, כי טעמי המקרא ונעימתם הם בבחינת ה-DNA המוסיקלי שלנו.

==

ד"ר אורי (אוריאל) אהרן – מוסיקולוג להלכה ומוסיקאי למעשה. מנצח, מלחין, סופר וחוקר. כתב שני ספרים: "הקול והטעם" ואנתולוגיה מנגנת "מעלות השיר".

אם בכתבה נמצאה טעות או פרסומת לא ראויה. דווחו לנו >
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו