יום ירושלים
במשך 19 שנה, החל ממלחמת העצמאות (1948), הייתה בחלקים רבים של העיר ירושלים חומה, שהפרידה בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית, בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית. ירושלים באותן שנים הייתה "העיר אשר בדד יושבת, ובלבה – חומה" (נעמי שמר). ביום כ"ח בחודש אייר (תשכ"ז, 1967) ביום השלישי למלחמת ששת הימים, כבשו חיילי צה"ל את ירושלים המזרחית, ובכך הביאו לאיחודה מחדש של העיר המחולקת. לאחר מספר שבועות קבעה הכנסת את יום זה כציון לאיחודה מחדש של העיר ואת הקשר ההיסטורי המיוחד של עם ישראל לירושלים לאורך כל הדורות.
ירושלים בשאר הדתות
קדושתה של ירושלים לאורך שנות ההיסטוריה האנושית משכה אליה את שתי הדתות שנוצרו על ברכי היהדות: הנצרות והאסלאם. לנצרות יש יחס אמביוולנטי לירושלים: מחד היא עיר בה נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים נתפס כעונשם של ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. עם כיבושה של ירושלים בידי המוסלמים עלתה חשיבותה בעיני הנוצרים והם יצאו למסעות הצלב כדי לנכס אותה לעצמם.
ביחס לאסלאם יש לציין שירושלים אינה מוזכרת כלל בקוראן, לפחות לא באופן מפורש, אך לאחר מותו של מוחמד, בשנת 632 לספירה, קרנה של העיר עלה בעיני האסלאם. הסיבה לכך נעוצה בין היתר באמונה שכאן סיים מוחמד את מסעו הלילי ממכה – באתר שבו שוכנת היום כיפת הסלע – ומשם עלה לרקיע השביעי. מוקדם יותר, מוחמד הורה על המוסלמים בתחילה להפנות את פניהם בתפילתם לכיוון ירושלים (כשם שעושים היהודים), אולם מאוחר יותר שינה את הוראתו, וקבע שיש להפנות את הפנים בתפילה לכיוון מכה.
דניאל פייפס, סופר והיסטוריון יהודי, עמד על כך שבמחזוריות עקבית וניתנת לחיזוי מראש שחזרה על עצמה שש פעמים במשך 1400 שנים, המוסלמים התמקדו בירושלים כאשר הדבר שירת את מטרותיהם והתעלמו ממנה כאשר לא מצאו בה ענין מיוחד. התופעה הייתה בולטת במיוחד במאת השנים האחרונות. השלטון הבריטי בעיר מ-1917 ועד 1948 עורר רגשות כלפי ירושלים שלא נודעו במשך 400 שנות השלטון העותומני. לעומת זאת בתקופת השלטון הירדני בעיר העתיקה, בין השנים 1948-67, הערבים הפנו לה עורף. הרדיו הירדני נהג, למשל, לשדר את תפילות ימי ששי לא ממסגד אל-אקצה אלא ממסגד בלתי-חשוב בעמאן. מסמך היסוד של אש"ף, האמנה הפלשתינאית הלאומית משנת 1964, אינו מזכיר את ירושלים ולו פעם אחת.
"הנצח – זו ירושלים"
בכתבי היהדות ירושלים מופיעה בשמה פעמים רבות: בספרי התנ"ך (653 פעמים), וכן במשנה, בתלמוד, ובתפילות (120 פעמים). כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". מכל המקורות והעדויות הארכיאולוגיות מתוארת ירושלים כעיר של חיים, "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה, ב, ו). מעלתה של העיר איננה בכך שאדם כזה או אחר נקבר בה, אלא בכך שחיים טבעיים-לאומיים התנהלו בה. חיים של אומה העולה לעיר 3 פעמים בשנה כדי לדרוש בשלומה. חיים של עם המבקש לתקן את האנושות דרך המקום שבו בחר ה'.
הקשר הזה נחקק לאורך כל שנות ההיסטוריה היהודית בתפילות, בברכות ובכל מסגרת יהודית שהיא המשכנו להתפלל: "ותחזינה עינינו בשובך לציון" וכן "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". יצאנו לגלות ומירושלים באונס, אך חזרנו אליה בגבורה ובעוצמה דרך שער האריות – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא". חזרתנו לירושלים היא יום חג להיסטוריה היהודית, ביטוי לחזרת השכינה למקום ביתה הטבעי. חזק ונתחזק בעד עיר אלוהינו, כי בה מצוי יסוד הקשר של האומה לייעודה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
