אתרי החדשות וטורי הפרשנויות געשו ורעשו השבוע על "המצב הבלתי נסבל" בו חבר כנסת (ואלוף במילואים) יכול להיות מותקף בקלות רבה, ממש ב"לב המדינה".

הדברים מיוחסים כמובן לתקיפתו של ח"כ אלעזר שטרן ('התנועה') ע"י מסתנן מאריתריאה, במהלך סיור שערך בדרום תל אביב, במטרה לעמוד על בעיית העובדים הזרים והמסתננים. הגולשים ברשתות החברתיות הציפו ושיתפו ברחבי הרשת את תיאורי החוויה הקשה. רבים מהמגיבים ציינו כי הם "נדהמים" והביעו זעקה דיגיטלית על אזלת ידה של משטרת ישראל בטיפולה הלקוי כנגד התופעה.

חברים, לאט לכם. אם תסתובבו באותם סמטאות שצעד בהם חבר הכנסת הנכבד – אתם לא תשאלו "איך זה קרה?" אתם תשאלו "איך יכול דבר כזה שלא לקרות!". במקום בו יש ואקום – יש אנרכיה. במקום בו השלטון המרכזי (והמקומי) בורח – ההפקות נכנסת.

כשנוצר ריכוז גדול של שוהים בלתי חוקים ללא מעמד רשמי, ללא זיקה למדינה ולמוסדותיה, ללא קשר חברתי לאוכלוסיה המקומית הוותיקה, הוסיפו לכך את חוסר שליטתם בשפה העברית וקבלו וואקום חברתי.

ככול שהזמן עובר הבעיה הולכת ומתעצמת. לא צריך להיות קרימינולוג בכיר כדי להבין שבאזור צפוף ומוזנח הנמצא בפריפריה העירונית, נבנה לאורך השנים האחרונות כר גידול משובח לעבריינות ופשיעה.

אדם ללא כסף ומעמד החי בדירה צפופה בסביבה מועדת (ואף מעודדת) פשיעה יחד עם 13 נפשות, וקבלו נוסחה מנצחת לקיבוע והנצחת המצב השלילי הקיים באזור. הגלגל לא הומצא עכשיו. כבר בתלמוד למדנו כי "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (קידושין נו ב), ובעברית: עצם הפתח (החור) המאפשר לו לגנוב – הוא מקור הבעיה.

מכאן שההימנעות מטיפול בשורש התופעה היא הסכמה דה-פקטו להשארות המצב (הקשה) הקיים. אי יישום בפועל של החלטות ממשלה קיימות או אפילו דחיית ביצועם רק מחמירה את המצב מיום ליום. מתקן השהייה למסתננים "סהרונים" בדרום הארץ- הוא דוגמא חיה למדיניות הלא ממומשת ולהחלטה שלא יושמה בשטח.

אשליית הגדר

נדמה שהפרסומים המסיביים בחודשיים האחרונים על בניית הגדר – "מיזם הבינוי הגדול ביותר מאז קו בר לב" והצלחתה בעצירת גל המסתננים מאפריקה, גרמו ליצירת דעת קהל חיובית ואופטימית משהו לגביי צפי ההסתננות העתידית לישראל. אכן, הנתונים חד משמעיים ואין ספק כי אכן הגרף נמצא בירידה מתמדת. 230 קילומטרים של מכשול ו-50 אלף טונות של ברזל, פלדה ותיל עושים את העבודה.

הבעיה מתחילה כשאנו נדרשים לבחון מה קורה עם אלו שכבר נמצאים בתוך הגדר. עשרות אלפי מסתננים לא חוקים נמצאים במקבצים מוכרים יותר או פחות בתוככי הרשויות מקומיות במדינה בעיקר בתל אביב-יפו ובאילת, וכאן הגדר כבר לא תעזור. לפי נתוני רשות האוכלוסין (מרץ 2013) כ-55,000 מסתננים שוהים כיום בשטח בישראל, נוסף למעל 14,000 עובדים זרים לא חוקיים נוספים הנמצאים בארצנו.

בעיית המגרים והמסתננים הבלתי חוקיים אינה נחלתם של תושבי דרום תל-אביב, או אילת בלבד. זוהי בעייתם של כלל אזרחי מדינת ישראל. זוהי הבעיה שלנו! המצער הוא, שלעיתים נדמה כי זעקתם של אלו הגרים בערים שהפכו ל"ערי מקלט" למסתננים, אינה נשמעת דיה עד לחלונם של מקבלי ההחלטות.

ח"כ אלעזר שטרן תיאר את שאירע וכתב כי הוא גילה "אזור כבוש בלב תל אביב שהפקרנו בו פצועים". במקרה הזה "הכיבוש" לא אירע בשישה ימים וגם לא בשישה חודשים – אלא כיבוש זוחל והפקרות הנמשכת שנים. לא מדובר במקרה זה על גזרת גורל אלא על רשלנות.

כעת חייבים לעבור מדיבורים והחלטות למעשים וביצועים בשטח. אחרת אנו צפויים לסכנת שתי מדינות לשני עמים. לפחות. מדינת ישראל למסתננים, ושטחי יהודה ושומרון לפלשתינאים.