הקשת הצבעונית מניפה דגל לבן ומסלילה את האדם לחיים בגוון אחד – נטולי הגוון השני, המשלים והמפרה של האנושות. יהיו שיזעמו על שהעזתי לספר, אבל אפשר גם אחרת
אחת ההתמודדויות הקשות ביותר היא של אדם דתי בעל נטייה חד מינית. מחד, רצונו לחיות כפי הכוונת התורה ששללה קשר חד-מיני מכול וכול, ומאידך, לבו נמשך לבני מינו. אדם זה קרוע בתווך בין אמונתו למיניותו.
לרבים מהמתמודדים יש דרך שתוכל לעזור: טיפולי רה-אוריינטציה – טיפולים פסיכולוגיים המאפשרים לפתח נטייה מינית לבני/ות המין השני.
טיפולים אלו נעשים ברצון המטופל ובאמצעים טיפוליים מקובלים, ואין בינם לבין טיפולי המרה ולא כלום. טיפולים אלו לא עוזרים למאת האחוזים מהמתמודדים, אולם לרבים מהם כן.
ואם המחלוקת "נטייה חד מינית: מולדת או לא" מעולם לא הוכרעה ולא הוכחה מדעית(!), טיפולים אלו מוכיחים בבירור שישנה יכולת – גם אם לא אצל כולם – לאנשים בעלי נטייה לבני מינם, לפתח נטייה אחרת.
אולם גם עבור אלו שטיפולי רה-אוריינטציה לא הועילו להם החיים לא נגמרו. החיים מלאים הזדמנויות ודרכי פעולה להוסיף טוב וחסד ויוזמה ועשיה, אף אם התחום המיני (הקיומי כל כך) לא יכול לבוא על סיפוקו.
בדומה לאברהם שנדרש לעקוד את בנו, כך גם הם נדרשים לתעצומות נפש עילאיות, וכמו עגונות שנבצר מהן לחיות ולממש את אהבתו, כך גם מסלול חייהם עובר דרך פרישות מינית – ואין זה סותר חיים בתוך מעגלי חברה, קהילה ומשפחה אוהבים ותומכים.
לצד דרכי ההתמודדות השונות קיימת כמובן גם האפשרות לממש את הנטייה החד מינית – אך בחירה זו אינה מכילה את הנאמנות להלכה והבחירה בדרך ה' (למותר לציין שאין איסור בעצם הנטיה עצמה, אולם במימושה בפועל יש איסור שמוגדר כ"ייהרג ואל יעבור" – מה שמניף אותו אל מעל לשאלת פיקוח הנפש, וכמו כן קיים איסור ייחוד בעצם החיים יחד של אדם הנמשך/ת לבן/ת מינו/ה עם בן/ת אותו מין, ככל ייחוד של שניים שיש חשש שיבואו לידי ביאת איסור).
בכל התמודדות שהיא – וכמובן גם בהתמודדות זו – אין יכולת, ואף לא טעם וסיבה, לשפיטת אדם ביד זולתו. לעולם לא נגיע למקום זולתנו, ואלוקים לא זקוק לעוזרים בבית דינו.
איננו באים לשפוט את הבוחרים באופציה האחרונה.
לנסות לתמוך ולעזור למתמודד
מה שעלינו ובידינו הוא לנסות לתמוך ולעזור למתמודד כפי אשר תשיג ידנו – ולהכיר בכך שלא הכול תוכל להשיג (אגב, לו היה מושקע במחקר ובפיתוח שיטות טיפול, מאית מהמיליארדים שנשפכו במאבק הלהט"בי ללגיטימציה – מאבק שלא פתר את המצוקה הרגשית של רבים רבים מהסובלים ממשיכה לבני מינם – סביר להניח כי ניתן היה להביא מזור לחלק גדול מאוד מן המצוקות [גם אם לא לכולן] ולהביא את אותם אנשים למקום נכון יותר מבחינה ערכית וכן הרבה יותר מאושר).
אנו נוכל לנסות לכוון את המתמודד לגורמי טיפול או לחלופות השונות שיעזרו לו גם להיות אדם קדוש וגם להתמודד עם נטייתו לבני מינו (ישנן מספר כתובות, כגון: ארגון "בקדושה", או עמותת "כמוך").
אולם יש המנסים לעזור לאלו שבחרו באופציה האחרונה, באמצעות "הכלה" – נתינת לגיטימציה לבחירה זו, מתוך מחשבה שהקושי הקיומי עמו הם מתמודדים נובע מכך שהחברה לא מקבלת אורח חיים זה, וכשהחברה תקבל אותם, ייעלם הקושי. המציאות, אגב, מוכיחה אחרת, שכן גם כיום, כשבשדר הציבורי יש לגיטימציה לאורח החיים הלהט"בי, מקרי ההתאבדויות לא פוחתים. להפך, הלגיטימציה הציבורית רק סוחפת עוד ועוד נערים ונערות המצויים בשלבי גיבוש זהותם המינית אל תוך המערבולת.
ולא די לאלו האחרונים בכך, אלא כל אמירה שאפשר גם אחרת, ושיש דרכי התמודדות התואמות את ההלכה, מעוררת את חמתם בצורה שלא תיאמן.
ואם בשנים האחרונות הם מנסים לצבוע את פסח שני בשלל צבעי קשת הלהט"ב, אז בואו נחזור לרגע אחורה.
אנחנו בני חורין
שתי הבשורות הטובות שהביא עִמו עם ישראל לעולם הן בשורת החירות ובשורת המוסר והרוח. היינו שם – עם של עבדים נרצעים המונח בקומה הארבעים ותשע מתחת לאפס – ואם אנחנו קמנו ויצאנו, אז כל אחד יכול.
אנחנו בני חורין לא רק במובן הוורקוליסטי אלא גם במישור המוסרי. לא רק חירות מגורמי חוץ יכולה להינתן לנו, אלא אף מגורמי פנים חיצוניים. מצרים הייתה שטופה בזימה, כבולה באזיקי יצריה, לא יכולה להם.
ואנחנו יצאנו משם, ואת התחום המיני, על כל עוצמתו, נקראנו לרומם ולקדש. לקשר את האהבה לחיים בקשר בל ינתק, ואת מאוויינו לקשר להפנות רק לזה אשר עמו נוכל להביא יחד חיים לעולם.
ואת הבשורה הזו אנו גם קרואים להפיץ לעולם כולו. לספר לאנושות שבתוך בתוכנו יש איזה לפיד שבוער להיות במקום מתוקן יותר – להשתחרר מכל הכבלים ולהצליח לבחור בחיים ערכיים, מוסריים ומרוממים יותר. וזה אפשרי.
אין תקיעה גדולה יותר לאדם מאשר קיבוע חולשותיו וקידושן
ומנגד, קיים בתוכנו גם קול המתנגד לחירות הזו, ולאחריות שבעקבותיה. נוח לו לקבע את המצב הקיים והמוכר. הוא קורא כל הזמן לזקוף את הראש ולשוב בגאון למצרים.
הקול הזה מפעיל את כל כובד משקלו כדי לסרס את החירות, להפוך אותה לפסל סטטי, ואת אש הלפיד לקרר בידה. הוא מתאמץ לצמק את החירות לגבולות השחרור ממי שאומר מה לעשות, ולהותיר את חופש הבחירה ללא גבולות. ואם ישמע קול זה שאפשר לבחור אחרת, חמתו תבער בו והוא יירה חיצים לכל עבר. קולות אחרים הוא צריך לשמוע. קולות דוגמת הלחישה המפתה מחוץ, שהכול בסדר. אפשר להישאר. ואם אפשר להישאר, למה להשקיע?
ואין תקיעה גדולה יותר לאדם מאשר קיבוע חולשותיו וקידושן.
חובה לקבל אדם על צדדיו היפים ועל אלה שעוד לא תוקנו. אין טעם להשמיע קולות שברים על כל פער.
אבל אם רוצים התקדמות והתפתחות ותיקון, אסור שיישמעו קולות תרועה בנוגע לחולשה. אלו, מחלישים יותר מכול, ופשוט יורים חץ מורעל בלב האפשרות להתקדם. לעתים קולות עידוד אלו מגיעים מתוך רצון טוב, ולעתים מתוך רצון רע (לכונן סדר עולמי חדש, על גבם ובאמצעותם של אנשים ונשים תמימים).
וכשהיה עם ישראל במדבר, בדרכו להביא את בשורתו המוסרית לעולם, היו בתוכו אנשים שלא היו מסוגלים להקריב את קרבן הפסח, לקחת חלק באירוע זביחת החומר והתרוממות הרוח. והם לא דרשו ואף לא ביקשו "קבלו אותנו ככה, וככה נקריב". הם הבינו שככה לא ניגשים אל הקודש. הם פנו למשה, ביקשו שיברר את דבר ה' וחיכו לתשובתו.
חלק מבשורת החירות עצמה היה לאפשר להם להיטהר ולהקריב. המצב בו היו אינו גזירת גורל. גם עליו אפשר להתגבר, לפעול ולהיטהר. חודש לאחר שחגג העם את פסחו, חגגו הם את פסח שני, עם חמץ ומצה.
האם החמיצו בייחודיותם? או שמא מיצו את בשורת הפסח עד תום?
יש לי תחושה שבפסח הזה, שהגיע במאמצים לחתור למגע למרות המצב, זכו המקריבים לקִרבה מיוחדת שלא כולם זכו לה בפסח הראשון.
==
חיים ברנסון, חבר תנועת "בוחרים במשפחה" ועורך אסופת המאמרים "משפחה: מפעל חיים". לתגובות: [email protected]
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
