מה הקשר בין בית המקדש לדור הסטארט – אפ?

  (צילום: שאטרסטוק)

בפרשתנו, פרשת אמור, פוסלת התורה הקרבה של קורבן בעל מום על גבי המזבח. עם זאת המום אינו פוסל את הבהמה מכל דבר; בעלי החיים הללו אינם טמאים, והם יכולים להיות כשרים לאכילה לישראל, אבל בשל ערכו של הקורבן, אין להעלות בעל חיים פגום למקדש. ובלשון התורה: "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם". מה טעם איסור זה?

תמורות בהיסטוריה האנושית

כ-2,000 שנים חלפו מאז פעלה עבודת הקורבנות כסדרה. לאדם המודרני – שהציוויליזציה האנושית בה הוא חי רחוקה שנות אור ממושגים כמו מזבח, קורבנות וכהונה – ציווי זה כמו רבים מחומש ויקרא נראה לא רלוונטי. ומדוע?

רבות עברה ההיסטוריה מאז חורבן בית המקדש; הפילוסופיה תפסה תאוצה ויחד איתה קידוש הלוגיקה וגבולות התבונה, הטכנולוגיה הלכה והתקדמה ככל שחלפו השנים, מעצמות עלו ונפלו בנשימה אחת, תפיסת המוסר פשטה צורה ולבשה צורה חדשה, ובקיצור העולם כולו עוצב מחדש.

השתכללות החיים במרחבי החיים השונים פיתחה בנפש האנושית את הצורך בדייקנות ורצינות. מושגים רוחניים שאינם מתחומים במספרים ומשוואות עלולים להיתפס כחסרי כל ביסוס. בן-דורנו מעריך מאוד את היכולת להגדיר מושגים באופן קולע, הוא חובב מושבע של אסתטיקה ויופי ומעריץ דגול של עובדות אמפיריות. כמו כן, הוא דורש כלפי הוריו, מוריו ומנהיגיו להיות מדויקים ורציניים. גם בעולם ההשכלה תחום זה לא פוסח; המדעים המדויקים על שלל מחלקותיהם מלאים מפה לפה. רבות התקדמה האנושות מאז תפיסת המדע היוונית.

עוד באותו נושא

זמני כניסת ויציאת שבת פרשת אמור תש"פ

לכתבה המלאה בסרוגים >

לאור זאת, מתחזקת השאלה – כיצד האיסור להקריב קורבן בעל מום שייך לאדם הרציונאלי המחזיק בכיסו "כזית" של טכנולוגיה אדירה?

בית המקדש – מקום של דיוק

בית המקדש הוא מקום של דיוק מופלא; מבנה המקדש על קרשיו, יתדותיו וכל אדניו – מיוסד על דיוק עדין ביותר. יריעות המשכן, כלי הקודש וכל עבודת הקורבנות נעשו כמעשה אומן שלא מותיר ולא מפחית ממלאכתו מאומה. המעלה של בית המקדש לא הייתה בטכנוקרטיה ובצייתנות בה פעלו הכוהנים, אלא קודם כל בדייקנותם הנפשית ובאופן הרציני בו התייחסו לחיים בכללם מחוץ לעזרת המקדש. כשבית המקדש עומד על תילו ועם ישראל עושה את רצון בוראו – האומה בכללה עומדת בקומה נפשית גבוהה, לא רק כלפי הקודש אלא גם כלפי החול.

לפי זה, ההתפתחות האנושית שחלה בדורות האחרונים, דווקא היא זו שמסוגלת לעורר בנו את ההבנה של הציווי "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ". טעם האיסור אינו מפני שהקב"ה צריך קורבנות שלמים, אלא מפני שקורבן בעל מום "לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם", קרי – קורבן כזה מעיד על נפש נכה ורשלנית.

אם כן, התורה מרוממת אותנו להבנה שהחיבור לבורא מתחיל קודם כל בדייקנות ובשלמות העצמית של האדם. פיתוח התכונה הזו, החל במעשים הטבעיים והיום-יומיים והמשך בתחום הקדושה – היא הבסיס לקרבה עמוקה לה'. רק בדייקנות ורצינות, הן בעולם החול והן בעולם הקודש, ניתן לייצר עובד ה' שלם.

מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן