סוגיה רגישה ומטלטלת הגיחה לפתחנו ביחס לבעלי צרכים מיוחדים בעולמנו הפוסטמודרני. תורתנו תורת חסד היא בדאגתה לגר ליתום ולאלמנה, היטיבה לייצר מערכת של צדקה בהיבטים שונים, ואף התמודדה באומץ עם אלו שבחרו מרצונם להגיע לשולי החברה, כדינו של אדם שנמכר בגנבתו וכו'.
אין חולק כי מגמתה של התורה תיקונה של החברה ושכלולה ולא יצירת חברה אריסטוקרטית של מושלמים, כך גם דרכה של הפסיקה בישראל לברר ולהעלות הצעות המבקשות לתת מענה לבעלי צרכים מיוחדים מתוך הכרה במוגבלויותיהם ורצון להקל על סבלם, כגון עלייה לתורה של סגי נהור, הכנסת כלב נחייה לבית כנסת, כיסא גלגלים בשבת, מכשיר שמיעה בשבת ועוד.
אך יחד עם זאת, יש לציין כי אין בגישה הלכתית זאת של התורה ופוסקי ההלכה לשוות להלכה היהודית צביון טולרנטי המונע מאמוציונאליות שאינה מסוגלת לעמוד מול חולשת האדם ולפיו פוסקי ההלכה נאלצים לצאת מגדרם ולהגמיש את פסקי הלכה כך שתתאים לבעלי מוגבלויות. תפיסה זאת היא שקר גס שהרי התורה תורת אמת וערכיה מוחלטים הם, כדברי חז"ל האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך.. משתקין אותו! מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות.
וממילא כל הפסיקות ההלכתיות בסוגיות אלו נגזרות מיסודות ההלכה המוחלטים ודרכי פסיקה המקובלים כבכל סוגיה באשר היא ולא מ"חמלה אנושית" גרידא או "הפליה מתקנת" חלילה. חובתנו לחמול על החלש נובעת מתוך ערכים אלוקיים העומדים בחליפות הזמנים ואינם מושפעים מהלכי רוח חברתיים וזמניים וודאי שאין מגמתה לקבל תו תקן מהחברה הכללית על מוסריותה של התורה, איננו זקוקים לכך.
בנוסף, עיוות הוא לטעון כי כולם שווים ואין שונות בין בני האדם. אמנם ערך החיים של כולם שווה הוא ואין דמו של האחר אדום משל רעהו אך יכולותיהם והישגיהם של בני האנוש לעולם לא יהיו אחידים. כך ברא רבש"ע את עולמו אך בו בעת גם יצר מערכת חוקתית שתיתן מענה לפערים המובנים בחברה. לא לכל אחד יש את יכולות חברו שהרי לכל אדם ייעד רבש"ע מסלול ותפקיד בעולמו. אין בכך סתירה לשאיפות ולמגמה לכוון גבוה אך יחד עם זה על אף החמלה והצער, סגי נהור לעולם לא יכול להיות תצפיתן או טייס קרב. אין ספק שחובה מוסרית לסייע לו לשכלל את כישוריו הייחודים אך את המציאות לא ניתן לשנות, גם אם בעל המגבלה יחפוץ לממש חלום החורג מגבול יכולותיו.
שלושה פרקים ייחד הרמב"ם למומים הפוסלים כהנים מלעבוד בבית המקדש. הייתכן לדחות אדם מהקודש ולצמצם את פעילותו שתתמקד אך ורק בהסרת התולעים מעצי המערכה, וזאת בשל היותו בעל מום? האם אין כאן אפליה על בסיס שונות פיזיולוגית ?! היכן שיווין הזכויות התעסוקתי המצופה מהמקום הכי מוסרי על כדור הארץ ?!
מה פשר האמירה האלוקית הכה גורפת "אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו". ביאר הרש"ר הירש זצ"ל : "מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עוורים ופסחים, נכים ודוויים וחולים; לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו. כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'; וכך יזכו בברכת ה' של רעננות נעורים וכוח חיים. החיים והגבורה, לא המוות והחולשה שוכנים במזבח ה'; והוא דורש את התמסרות האדם השלם, והאדם בשלמותו יעלה שם ויפרח".
אל לנו ללכת שולל אחר המתחולל כיום בתפיסה התרבותית ביחס לשונות חברתית ומגדרית, כמשל שילוב לוחמות בצבא. גם אם נניח שפוסקי ההלכה יכריעו כי קיימת מציאות המתירה לבנות להתגייס ואף מצווה היא, האם הדבר ישנה את המבנה הפיזיולוגי שלהן? הרי לעולם יהיו אתגרים צבאיים שנשים מסוגלות להן וגברים לא וכן להיפך, אלא אם כן נוריד או נשנה את רף ההישגים הראוי, אך אז זה כבר לא יהיה צה"ל אולי משהו אחר.
נקודת המבחן בסוגיה זאת ודומותיה היא האם ערכיה והלכותיה של תורה מוגדרים בפני עצמם והם אלה המגדירים ומעצבים את המציאות שבחוץ ונותנים לה מענה או שמא השאון וערכי הרחוב לוחצים ודוחקים לעצב תודעת פסיקה שתיישר קו עם תרבויות שונות וחולשות אנושיות. כבר הזהירונו חכמים מחמלת יתר והגמשת ערכינו באומרם "עבודה זרה וותרנית היא" [ירושלמי ע"ז א,א], שם הכל נזיל, מבין ומתחשב היות ותוכיותה מרוקנת ממוסר אמת.
זהו חלק מאתגר חיינו המוסריים והרוחניים, האם אנו קשובים לקול ה' ומשתדלים לחבר אותו לחיים ללא מורא בלי לאפשר לכאב או לקושי להכתיב את ערכינו או שמא אנו מושפעים מהקולות שבחוץ, נבהלים מפניהם ויוצרים 'תורה חדשה' שתזרום עם החיים ותקבל הכרה חיצונית הן במישור הפרסונאלי והן במישור הציבורי- חברתי. וכידוע, קיימות דוגמאות רבות היסטוריות ואף בנות זמננו איך הקשבה לא זהירה, לא אחראית ורכרוכית לחולשה ולכאב מסרסת ומעקרת גופי תורה ויוצרת עיוות מוסרי וחברתי.
בנימה אישית, מידי יום אני פוגש את הקושי האנושי בגוונים שונים כשמולו ניצב הצו האלוקי חופף עליו. לא תמיד קל ליישם את האומר האלוקי או לחיות אתו בשלום ונראה שלא לחינם פתח הרמ"א את דבריו "שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהוים. ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת".
=======
הרב שמעון בן שעיה מלמד תורה במסגרות תורניות, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי. הוא רב בארגון 'רבני דרך אמונה'
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
