יומולדת להרצל והרלוונטיות שלה למחלוקת הפוליטית

הרצל, שכל ימיו ידע מאבקים רעיוניים קשים ביותר גם עם חבריו לחזון הציוני, וגם עם האליטה היהודית (משכילה ורבנית כאחת ) ששללה מכל וכל את חזונו, הכיר מכלי ראשון את עוצמת המחלוקת ואת התהום אליה היא מסוגלת לדחוף את המעורבים בה. יחד עם זאת, הרצל הבין את חשיבותם של חילוקי דעות, ואת היתרון העצום הטמון בחברה המגוונת בדיעותיה.

כבר לפני למעלה ממאה ועשרים שנים קבע הרצל: "הכנסת היהודים תחת כובע אחד תהיה עבודת פרך נוראה, אף על פי שלכל אחד מהם יש ראש, או אולי דווקא משום כך".  לא מחאה כנגד המציאות שלכל אחד יש ראש עצמאי  ודעה שונה, אלא נכונות אמת לשאת בנטל עבודת הפרך של הכלת הניגודים.

השבוע חל יום הולדתו של הרצל. תוצאת עשייתו המופלאה – של מי שהקים יש מאין את המבנה הערכי והארגוני, שתרגם אלפיים שנות כיסופים לבית פורח ומשגשג. שחזה מדינה המוכרת לכולנו – שגרים במדינה עליה חלם. אולם מעבר לפועלו יוצא הדופן הותיר לנו הרצל גם מורשת רעיונית עשירה, שחלקים נכבדים מתוכה יכולים לשמש לנו גם היום מקור השראה.

חילוקי דעות אינם דבר פסול. ההפך הוא הנכון, התרבות היהודית לדורותיה היא תרבות המעודדת מחלוקת. התלמוד – טקסט יסוד של העם היהודי – הוא במובנים רבים פרוטוקול של אינספור דיונים וחילוקי דעות שהתקיימו בין חכמים משך מאות שנים. כשהמוטו המנחה הוא חתירה לאמת ללא משוא פנים לאיש או לדעה.

הנכונות לאמץ את המחלוקת כדרך חיים של תרבות שלמה, היא מעשה נועז ואולי גם חסר תקדים. תרבות המעודדת מחלוקת מוכנה לאתגר בכל רגע את מוסכמות היסוד שלה, את הדעות השולטות ואת מעמדם של מובילי הדעה וכל זאת לצורך בירור האמת. המתח הפנימי, בחברה מעודדת מחלוקות כאשר כל צד דבק בעמדותיו, הוא בהכרח גבוה יותר מזה המתקיים בחברה שמרנית המעודדת שלווה ודבקות במוסכמות. ואולם מנגד בניה של תרבות זו ימצאו עצמם תמיד מוכנים יותר לשינויים תפיסתיים, ופעמים רבות גם יובילו שינויים אלה ויפרחו במהלכם.

נדמה, כי חלק נכבד מהשגשוג אותו חווה המדינה בעשורים האחרונים, נובע מהנכונות הישראלית ה-כמעט טבעית לכפור במוסכמות,לאמץ דרכים חדשות ולבחון בביקורתיות פתרונות קיימים. כל אלה הינם צאצאיה המובהקים של אותה מסורת דורות מעודדת מחלוקות.

החברה הישראלית מצויה בשנתיים האחרונות במשבר פוליטי מתמשך הגורר בעקבותיו שיח מתלהם, שהעמיק לרמה מסוכנת את המחלוקות בין חלקים שונים בחברה. הצעד הראשון בדרך הארוכה של איחוי השסעים הוא ההבנה, כי עוצמת הויכוח, כמו גם גלישתו מפעם לפעם למחוזות לא רצויים, נובעת, בין היתר, מאותה מסורת תרבותית של חתירה לאמת. של בירור עמדות אקטיבי ושל חוסר נכונות אינהרנטי לוותר על השקפה שגובשה בעמל רב והתחדדה בדיונים אין קץ. מסורת זו של דבקות באמת שלך, גם אם כולם חושבים אחרת, היא המאפשרת פריצות דרך חסרות תקדים. היא עצמה זאת שעומדת ביסוד תרבות השיח הקיצוני וחסר הפשרות שאנו רואים.

כולנו מודעים לסיכונים שבהעמקת השסעים בחברה, העלולים להגיע חלילה עד כדי אבדן הלכידות הלאומית. אך מנגד נדמה, כי איש מאיתנו אינו מעוניין לשנות את המורשת התרבותית המפוארת שהביאה אותנו עד הלום.

הדרך לשמור על האיזון הנכון היא מאמץ חינוכי – חברתי מתמיד למשמעת  פנימית של הגדרת גבולות השיח. ככל שאין בידינו בשלב הנוכחי לבנות גבולות שיח על בסיס הבנה פנימית, שאולי הצד השני צודק. יתכן שדי לנו להסתפק בהבנה צנועה יותר, ולפיה לבר הפלוגתא שלנו שמורה הזכות לטעות.

בניית הבנה מסוג זה מוטלת על כל אחת ואחד מאתנו, אך בראש ובראשונה על ההנהגה. זו היא מורשתו של הרצל שהיה מוכן ליטול גם משימה זו על כתפיו. על ההנהגה הלאומית לשאת היום יותר מתמיד בנטל עבודת הפרך, ולהכניס את כולנו תחת כובע אחד. וזאת למרות ובגלל שלכל אחד מאתנו יש ראש עצמאי ונפרד, המאמין רק בצדקת דרכו שלו.

וכתמיד הדרך המיטבית לעשות זאת היא הדרך האפורה והמפרכת של מתן דוגמא אישית. יש לקוות, כי המהלך המתרקם של הקמת קבינט פיוס לאומי לא ישאר כאות מתה. אלא יתמלא תוכן אמיתי שעניינו אינו טשטוש חילוקי הדעות, אלא בניית גבולות ראויים לשיח שעלינו לקיים בתוכנו.

ד"ר עליזה לביא יו"ר מרכז הרצל מיסודה של ההסתדרות הציונית העולמית