כשל ערכי עמוק: תובנות מחטיפתו של גלעד שליט

העיתונאי בן כספית תיאר בהרחבה את סיפור חטיפתו של גלעד שליט כפי שהוא עצמו סיפר לחוקרים לאחר ששוחרר.

לפי תיאור זה ניתן היה למנוע את חטיפתו של גלעד שליט, והייתה יותר מהזדמנות אחת לכך:

שליט היה חלק מצוות של ארבעה אנשים בטנק מרכבה סימן 3, מכונת מלחמה מטורפת, שיכלה לגבור על המחבלים בקלות, במקום לצאת ולנסות לברוח/להכנע (שניים מאנשי הצוות ניסו לברוח ונהרגו, גלעד יצא ומסר עצמו בידי המחבלים. איש צוות רביעי נלכד בתוך הטנק ונותר בחיים אך פצוע).

היו עוד כוחות משמעותיים באזור שיכולים היו למנוע את החטיפה ולהכריע את הקרב תוך דקות. אך הצוות לא קרא להם. גם כאשר גלעד יצא מהטנק הוא לא לקח איתו את הנשק שלו, שבעזרתו יכול היה לחסל את המחבל בקלות, שכן באותו רגע המחבל היה באמצע טיפוס על הטנק, כאשר שתי ידיו עסוקות בטיפוס והנשק שלו תלוי על גבו.

באותו רגע, למרות שלא לקח את הנשק, יכול היה גלעד לירות בו ממקלע המא"ג שהיה בהישג ידו. גלעד לא חשב לירות. מכאן ולהבא הוא מסר את עצמו לשבי, ולא חשב אפילו לנסות לעכב את החוטפים כדי לאפשר לכוחות נוספים להגיע.

אין לנו אפשרות לדון את גלעד שליט. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואף אחד מאיתנו לא היה מתחלף איתו להיות במקומו. ובכל זאת סיפור התבוסה הזה מצטרף לתחושה כללית של חולשה שאחזה בחלקים בצה"ל במשך שנים.

הערך העליון הפך להיות להגיע הביתה בשלום. כל איש מילואים מכיר את שיחת המג"ד בפתיחת הקו – "המשימה הראשונה והכי חשובה שלנו היא שכולכם תחזרו הביתה בשלום".

הכשל של כולנו

כולנו רוצים לחזור הביתה בשלום, אבל אסור שזו תהיה המטרה העיקרית. המטרה העיקרית שלנו היא להגן על מדינת ישראל ועל תושביה. זו כבר מנטרה נדושה, אבל החיילים הם לא "הילדים של כולנו", אלא הם השכפ"ץ שלנו, הם צריכים להיות חומת המגן שהודפת כל התקפה ולפעמים גם סופגת כל התקפה שתוכננה לבוא על האזרחים. וכדי להיות חומת מגן הם צריכים להיות לא רק חומה וביצורים אלא גם התקפה, הסתערות וסיכול ממוקד.

אחת הביקורות של ועדת וינוגרד על דרכי הפעולה ודפוסי החשיבה של צה"ל בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הייתה שפעמים רבות כאשר נפצע חייל – נעצר הקרב וכל המאמצים הופנו לחילוץ הפצוע: "נזכיר כי הלוחמים נלחמו במקרים רבים בגבורה רבה… למרות זאת, היו גילויים לא מעטים, ועקביים, של חולשה בדבקות במשימה ובחתירה לניצחון, וביניהם – הפסקת ההתקדמות או הלחימה במקרים של היפגעות, ועיסוק בפינוי ובחילוץ, לעיתים על פי הנחייה של דרגי פיקוד בכירים" (מתוך דו"ח וינוגרד). חברי הוועדה מציינים כי היה צריך "להניח לכוחות החילוץ והרפואה לטפל בנפגעים, תוך כדי התקדמות והמשך הלחימה של כלל הכוחות הלוחמים".

לא במקרה רוב הצל"שים שחולקו במלחמת לבנון השנייה ניתנו על מעשי גבורה במהלך חילוץ פצועים…

יש כאן כשל ערכי עמוק, שנובע מהתחושה שאובדן החיים הוא המחיר הכבד ביותר, וצריך להמנע ממנו גם במחירים כבדים אחרים. מי שאין לו ערך שהוא מוכן למות עבורו, אין לו גם ערך לחיות עבורו. הצבא איננו תוכנית הישרדות, והמטרה היא לא לשרוד כפרט, אלא להגן על עם ישראל בכללו. התיקון צריך להיות בהבנה שעם ישראל עודנו בסכנה קיומית, וכל אחד מאיתנו נושא בנטל של המוכנות למסור את הנפש למען ההישרדות של עם ישראל ומדינת ישראל.

והמסקנה לקראת יום הזיכרון: לא לשקוע בכאב האובדן, בייאוש ובאבל. אנחנו זוכרים אותם כדי להשתאות ולהעריך את גבורתם ואת מסירותם, וכדי לשאוב מדמותם כוחות לחיות חיים של מסירות גדולה למען הערכים שאותם אנחנו רוצים להעלות על נס.

==

הרב אלעזר אהרנסון הוא ראש ישיבת ההסדר בחולון.