אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

על מה צריך לחשוב בזמן הצפירה?

אם הזיכרון הוא רק ניסיון נואש לשחזר את העבר, אז הדרך לשחזר אותה היא דרך המימד הפרטי. אלא שאז הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב. ליהדות יש דרך אחרת לזכור אנשים

בתרבות המערבית, המכירה רק בכאן ובעכשיו, 'זיכרון' הוא ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון 'להקפיא' את הרגע אליו אנו מתגעגעים ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון יותר חווייתי.

אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימאלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש יותר את הזיכרון באמצעות תמונה או אנדרטה; ככל שנפיק יותר סרטים עם מוסיקה מרגשת – כך נוכל לזכור יותר טוב.

יתרה מזאת, אם המטרה היא ל'שחזר' את הדמות, הרי ככל שהדיבור באזכרה ישא אופי יותר פרטי: מה הוא אהב ללבוש, איזה שחקן כדורסל נפלא הוא היה וכו' – כן ייטב. כאשר זו הנחת המוצא, דיבורים על המטרה עבורה נפל החייל, העקרונות הכלליים, האידיאליים – כל אלה נתפסים כחיוורים ומופשטים מידי עבור בלוטות הרגש.

עוד באותו נושא

יום הזיכרון 2020: 42 חללים נוספו למניין הנופלים


3

ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של 'הנצח הוא רק אפר ואבק'. כאב ללא מטרה. יום של דיכאון.

ביהדות, המדברת על חיי-נצח, ישנה תפיסה אחרת של זיכרון. זיכרון מלשון ז.כ.ר – הצד האקטיבי במציאות. הרצון לפעול ולחיות מחדש את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר: ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים.

אין אנדרטה יש נשמה

ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות אלא יש נשמה. כאשר אנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנו זוכרים אותה באמת.

כאשר אנו לומדים את תורתו של רש"י – רש"י חי בינינו מחדש, שפתותיו מדובבות בקבר; כאשר אנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם – מתרחשת 'תחיית מתים' קטנה, כדברי חז"ל: 'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים'.

כאשר אנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז"ל – נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע; כאשר אנו מתחברים לאידיאל עבורו נפל הלוחם אנו מתחברים להנצחה האמיתית, אנו מתחברים לנצח.

לחשוב על דוד המלך

על מה חושבים בזמן הצפירה? – על החיים הצעירים שנגדעו? על העיניים שלא יזכו לראות יותר את הפריחה באביב? מן הסתם כן. אבל אני מנסה באופן אישי להרהר למשל גם בפסקה ב' באורות המלחמה של הרב קוק; פסקה המדברת על הגעגוע לדוד המלך.

הגעגוע למדרגה המופלאה שרק מתוך הקשר אל האידיאל הגדול של עם ישראל ניתן להגיע אליה, המדרגה של 'עדינו העצני' – של לוחם נחוש מצד אחד; ואדם טהור, קדוש ועדין, מצד שני. מדרגה שבימינו אנו זוכים לראות אותה מתלבשת בדמויות בשר ודם.

ברגעי הצפירה, כאשר אני מגיע למילים 'ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם' – אז אני נזכר גם בדמויות פרטיות, ב'דוידים' של ימינו, באותה רשימה כואבת של שמות הגדלה משנה לשנה: שמות כמו דרור ויינברג, רועי קליין, יוני נתנאל, דגן ורטמן; ואודי פוגל ומשפחתו הי"ד. נזכר בשביל מה הם נלחמו. נזכר ובוכה, נזכר ומתעודד.

הנצח הוא לא רק אפר ואבק, הנצח הוא ירושלים. אסור לשכוח זאת בזמן הצפירה.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
3 תגובות - 3 דיונים מיין לפי
1
כתוב שכותב הטור הוא הרב חגי לונדין אבל זאת לא
אורית | 27-04-2020 23:21
התמונה שלו...
2
הר וצל הר וצל כשמו של המבשר
משה אהרון | 28-04-2020 12:02
כי זה כל האדם 2 - בלוג אישי - משה אהרון זו אופיה של זו הגאולה כשמו של המבשר - הר-וצל 28/04/2020 11:49:18 בסד. ירושלים הרים וצללים סביב לה והרבה סמלים תוססים בתוכה. : היכל הזיכרון, הר הר-צל, ירושלים הוא סמל של פרשת הדרכים. שצריכים אנו לזכור כי הדרך לגאולה רצופה הרים וצללים . היכל ה' ייבנה לבסוף משרשרת ארוכה של הרים וצללים כשמו של המבשר בבחינת הוא עצמו סנונית ראשונה הר-ו-צל. ועלטת השחור של צללים היכתה גם היכתה בנו בהרבה מוות ושכול. לסוף ייבנה ההיכל ויימחה כל צל ואף זכרונו ייעלם בהיות ירושלים בפיסגתה, בשיא תפארתה
3
על מה אני חושב בעת הצפירה....
משה אהרון | 28-04-2020 22:37
אני מנסה לשמוע בה את קול השופר של סיני . ותוהה במה חדלים אנו להיות ראויים שתהפוך באחת - לשופרו של משיח. ואני יודע מה חסרים אנו אחדות ועוד פעם אחדות. שבלעדיה לא תיכון כל גאולה. ואני מתפלל שכל הלבבות יתכיילו ברגע רצון זה לקבל עליהם אהבת כלל ישראל ולעשותהכל לאחדות כלל ישראל