הצפיה בטקסים אינה מספיקה: אתם עלולים לשכוח
כשהתורה מבקשת מאיתנו לזכור היא בדרך כלל מגבה את הציווי במעשה אקטיבי כתענית, קידוש, הדלקת נרות, אכילה וכו'. כדי לשמר את הזכרון צריך כל אחד להשתתף בו בצורה אקטיבית. אם האדם הפרטי רק יצפה בטקסים וישאר סביל הדרך לשכחה קצרה מאוד.
מתכונתו הנוכחית של יום הזכרון לשואה ולגבורה, כמו גם של יום הזכרון לחללי צה"ל לוקה ביסוד מרכזי.
ימי הזכרון כפי שנקבעו, מכילים טקסים רבים המשודרים בערוצי הטלוויזיה וברדיו, ראשי המדינה: נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ"ל נושאים נאומים. נציגים של ההורים השכולים או הניצולים אומר קדיש או מדליק משואות והרבנים הראשיים קוראים פרקי תהלים והחזן הצבאי שר את 'אל מלא רחמים'.
איפה הציבור? הוא פאסיבי לחלוטין בשני ימי הזכרון הללו. הוא מגיע לטקסים העירוניים או צופה בטקס המרכזי בטלויזיה, ובהמשך הערב חלקו הקטן משתתף בערבי שירה בציבור, הרוב נשארים בבית.
הפאסיביות מביאה שכחה
חוסר פעולה זו מצד הציבור בימי הזכרון, עלולה להביא לסכנה הגדולה של השכחה. למרות הנאומים, השירים והטקסים בלי מעשה אקטיבי, הזכרון אותו מבקשים לשמר ילך ויתמסמס. עמידה בת שתי דקות של צפירה היא מעט מדי עבור נושא חשוב שכזה.
כשהתורה מבקשת מאיתנו לזכור משהו הוא בדרך כלל מגובה במעשה אקטיבי. הקידוש בליל שבת הוא טקס בו נוטלים חלק כל בני המשפחה. גם התכונה וההקפדות שלעתים מוגזמת סביב קריאת פרשת זכור, היא שגורמת לזכרון ולמחיית עמלק.
אין יום חג שאין בו מצווה מיוחדת, מהמצות וארבע הכוסות בפסח, דרך ארבעת המינים בסוכות ועד נרות החנוכה, כולם פעולות אקטיביות של היהודי בביתו. גם בימי הזכרון של העם היהודי, קבעו חכמים לכל הפחות תענית (כדי שירגיש בבטן את הצרות) ואמירת סליחות או קינות, כדי שגם האדם הפרטי יקח חלק אקטיבי בזכרון.
כדי לשמר את הזכרון צריך כל אחד להשתתף בצורה אקטיבית בזכרון. הדרכים הן מגוונות ויכולות להתקיים בצורה משפחתית או קהילתית, לדבר לשיר או לעשות, ובלבד שתקחו בו חלק פעיל. הדבר הגרוע ביותר הוא להשאר סביל.
"זכור את אשר עשה לך עמלק. זכור, יכול בלב? כשהוא אומר לא תשכח – הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור – בפה." (מגילה יח,א )
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו