מעט מאוד ידוע על אווה פיקובה – למעט שמה, תאריך הלידה, מקום מגוריה והעובדה שהיא נשלחה לגטו טרזין ומשם לאושוויץ, שם נרצחה, חייה הם תעלומה. המעט שידוע עליה הוא מהשיר שכתבה בגטו טרזין, אותו החביאה ואשר נמצא. אפילו תמונה של אווה אין בנמצא.
'הפחד', השיר היחיד שידוע שאווה כתבה, הגיע אל המוזיאון היהודי בפראג בשנת 1955על ידי מי ששימש כרב של העיר הסמוכה לעיר בה גרה אווה ובה הייתה קהילה יהודית קטנה. השיר נכנס אל תוך הספר 'אין פרפרים פה', שמאגד בתוכו שירים וציורים של ילדים ששהו בגטו טרזין. השירים בספר תורגמו לעברית על ידי המשוררת הלאומית לאה גולדברג.
'יד ושם', בשיתוף עם המוסיקאי אפי שושני, העלו מופע במסגרת כנס המורים הארצי של ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם ובו הולחנו 12 שירים מתוך הספר. אפי שושני טס לעיירה טרזין על מנת לראות במו עיניו ולחוש את המקום בו נכתבו השירים, ובעצם, הם הולחנו במקום בו הם נכתבו.
השיר 'הפחד' יעלה באתר 'יד ושם' עם קליפ שיתופי מרגש – 31 בני נוער יהודים משלוש יבשות משתתפים בקליפ. הם התבקשו לצלם את עצמם ליד חלון, המסמל את אותו החלון ממנו הביטה אווה בביתן קסרקטין, שהיה בית ילדים, ושממנו הסתכלה החוצה ממיטתה. הצילום של החלון המופיע בקליפ הוא החלון האותנטי דרכו הביטה אווה כשכתבה. צילום החלון הגיע אל 'יד ושם' מהארכיון של המוזיאון היהודי בפראג.
מעט מידע נוסף על אישיותה של אווה הגיע אל יד ושם מהלגה, חברתה של אווה בגטו ושותפתה לחדר בשיחה שהתקיימה בין אפי שושני להלגה בביתה בפראג לפני כמה חודשים. הלגה, בת 90, מוכרת מאוד בצ'כיה, בה היא עדיין מתגוררת. נכדתה של הלגה מנגנת בצ'לו בשיר וזו סגירת מעגל מאוד מרגשת לכל השותפים בפרויקט המרגש.
היבט היצירה היה מרכזי בבית הילדים הטרזין – אמנות, כתיבת שירים, כתיבה של עיתוני נוער, מוסיקה, הצגות והופעות. הכל נעשה מתוך מחשבה לתת לילדים אפשרות של ביטוי – היצירה ככוח להתמודד עם המציאות.
הפחד
לַגֶּטוֹ בָּא הַפַּחַד הֶחָדָשׁ וְהָאָיֹם
הַמַּגֵּפָה אֲשֵׁר פָּשְׁתָּה בֵּינֵינוּ,
הַמָּוֵת הַקּוֹצֵר בִּחֵרְמֵשׁוֹ יוֹם-יוֹם
גְּדוֹלִים וְגַם קְטַנִּים וְאֵין מִפְלָט מִמֶּנּוּ.
לֵב הָאָבוֹת הוֹלֵם בַּחֲרָדָה.
הָאֵם כָּבְשָׁה פָּנֶיהָ בְּיָדֶיהָ –
יַד טִיפוּס נוֹרָאָה חוֹנֶקֶת אֶת יַלְדָּהּ,
גּוֹזֵל הַמָּוֶת חִישׁ אֶת יְלָדֶיהָ.
אֲנִי עוֹד חַיָּה, דּוֹפֵק לִבִּי עֲדַיִן,
אַךְ חֲבֶרְתִּי כְּבָר בְּעוֹלָם אַחֵר.
אוּלַי גַּם טוֹב יוֹתֵר. לָמוּת
מֵאַיִן אֵדַע עֲכְשָׁיו מַה טוֹב מָה רַע יוֹתֵר?
לֹא, לֹא אֵלִי! – אֲנַחְנוּ עוֹד רוֹצִים לִחְיוֹת,
אַל תְּדַלֵּל כָּל-כָּךְ אֶת שׁוּרוֹתֵינוּ.
אֲנַחְנוּ עוֹד צְרִיכִים עוֹלָם אַחֵר לִבְנוֹת.
יָפֶה וְטוֹב יוֹתֵר – רַבָּה עוֹד מְלַאכְתֵּנוּ.
אווה פיקובה נרצחה באושוויץ בשנת 1943 וממשפחתה לא נותר זכר. מה שנשאר לנו וימשיך ללוות אותנו ולהזכיר לנו את קיומה הוא השיר אותו כתבה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
