אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

אחדות, פירוד ומנהג בפסח/ הרב שמואל זעפרני

לא בכדי הקריאה לשימור המנהגים נתלתה בפסוק "ואל תיטוש תורת אמך". תורת האם מעניקה חוויה מאוד ראשונית של ניגון ושל טעם, הקודמת למוסר האב המלמד תורה ודעת. במובן זה, נוגע רעיון המנהג במקום עמוק יותר בקיום הדתי מאשר גופן של הלכות

לפנות מקום עבור אחינו שמנהגיהם שונים משלנו
  (צילום: הדס פארוש/ פלאש90; תמונה קטנה: אבי יאיר)

חג הפסח הקרב ובא מזמן לנו אתגר לא פשוט של שמירה על אחדות ישראל, על אף חילוקי המנהגים. איסור הקטניות שנהגו בו מתקופת הגמרא וכיום מחזיקים בו בני אשכנז ורבים מיהודי צפון אפריקה, הוביל עם קיבוץ הגלויות ליצירת מצבים חברתיים ומשפחתיים המקשים על נטילת חלק בסעודה משותפת של בני העדות השונים.

מבחינה הלכתית כבר דשו רבים בשאלה כיצד ינהגו זוגות מעורבים או כיצד ינהג אורח בן עדה זו המתארח אצל בן עדה אחרת. למעשה, חג הפסח והחומרה היתרה הנהוגה בו, מחדדים את אתגר האחדות אל מול המנהגים השונים, אתגר הקיים ועומד במשך כל השנה על אף ההקשרים השונים. שאלת הסעודה המשותפת, על אף ההבדלים בפסיקה בהלכות כשרות, ושאלת התפילה של בן עדה זו במניין שאינו מיועד לעדתו הן ביטוי לכך.

במבט רחב ניתן לראות כי המתח שבין שבטיות ולאומיות הינו עתיק, אך דומה שכל עוד חי עם ישראל במובחנות שבטית ברורה, לא היה מתח זה טעון בעוצמה יתרה. במצב עניינים שכזה ניתן היה לדרוש את דרשותיו הידועות של הראי"ה קוק בדבר האחדות השלמה הנוצרת דווקא ע"י פסיפס מגוון המכיל חלקים השונים זה מזה. מבט גבוה זה מתבונן בהוויה הישראלית ממרומים, ורואה, למשל, את סדר השבטים המרשים שבמדבר, כיצירת מופת המורכבת מהשונות שבין איבריה "איש על דגלו".

ללא ספק, ט"ו באב שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה (תענית ל ע"ב) עורר ביתר שאת את שאלת הייחוד השבטי: האם מעתה והלאה ייטמעו אלה באלה ללא השארת טעם שבטי, או שיש לשאול גם לאחר מכן מה מקומו של הצביון השבטי?

ניסוח עכשווי של הדברים מלמד שהעולם החרדי שבו בקווים כלליים אין מצוי שבני העדות מתחתנים זה בזה נטוע בעידן שבו טרם הותרו שבטים לבוא זה בזה. אולם הדעת אינה סובלת שבמציאות הארץ-ישראלית של ימינו יקודש עקרון השבטיות באופן רדיקלי. וכבר כתב מרן הראש"ל הגר"מ אליהו זצ"ל בהקשר לשמחת ט"ו באב: "גם בימינו המתחתנים מעדות שונות, הרי זה קירוב עם ישראל שלא יהיו בו פילוגים, וזה דבר טוב".

החיים המעורבים בארץ ישראל, משפחתית וחברתית, מעוררים אפוא את השאלה מה יוותר מהגוון העדתי במציאות החיים המשותפת? הרי ברור לכל שעוד כמה דורות, ובמובן מסוים כבר היום קשה יהיה למנות את כל מרכיבי הזהות העדתית של בן ישראל, אשר סבו משם וסבתו מכאן, וגם אביו ואמו עצמם מנישואים בין עדתיים?

נראה כי יש להתייחס לסוגיה זו לא באמירות תיאורטיות על אחדות ואחידות, אלא במבט קיומי המבקש לזהות את הצרכים הדתיים-רוחניים במציאות. כזכור, ניסיונו של הרב גורן זצ"ל ליצור נוסח תפילה אחיד לא צלח. מדובר ביוזמה שכוונותיה טהורות אך מציאות זמנה הייתה לתשתית בוסרית עבורה.

בשנים האחרונות אנו עדים לעדנה לה זוכה יהדות מרוקו, הליכותיה ומנהגיה אחרי תקופת "כור ההיתוך" הספרדי אותה ניסה לקדם הגר"ע יוסף זצ"ל תוך קריאה להתאחד סביב פסיקת מרן הבית יוסף. התופעות הללו אינן ניתנות להבנה רק בפריזמה של מאבקי כוח חברתיים, למרות שדינמיקה זו היא פקטור שאין להתעלם ממנו.

לא בכדי הקריאה לשימור המנהגים נתלתה בפסוק "ואל תיטוש תורת אמך". תורת האם מעניקה חוויה מאוד ראשונית של ניגון ושל טעם, הקודמת למוסר האב המלמד תורה ודעת. במובן זה, נוגע רעיון המנהג במקום עמוק יותר בקיום הדתי מאשר גופן של הלכות, על אף חסרון הביסוס האובייקטיבי בתורת המלים המאפיין אותו – ואולי דווקא בגללו.

בהקשר לקטניות של פסח העידו סיפורים על כך שפלפולי הלכה רבים המבקשים לעקור מנהג עתיק זה בשם תביעת ההיתוך הארץ ישראלי לא עברו את מבחן תורת האם שקבעה נחרצות שקטניות לא יעברו את סף מטבחה, ויהי מה. לא מדובר כאן ב"עצבנות הלכתית" כפי שיש המטיחים באשכנזים וחומרותיהם אלא חיבור אימהי היונק את עוצמתו מן המסורת הביתית-עדתית על מנהגיה.

חג הפסח, עם פער המנהגים הקיצוני המתלווה לו, מחדד בנו את התביעה לכבוד הדדי. כל יום ויום, העבודה הראשונה במקדש הייתה סילוק כמות קטנה של אפר שנוצר על המזבח משריפת הקורבנות ועצי ההסקה. ומדוע? דומה שהתורה רוצה להדגיש כי עם ישראל, דרך הכהן, אומרים להקב"ה כי הם שותפים שלו, וככאלה הם מעניקים לו מקום, וככל שאדם נותן לשותף שלו מקום, השותפות מתקיימת. ברגע שהקב"ה מרגיש כך, גם הוא נותן לנו מקום להיכנס. ולכן מכל הכלים והעבודות שהיו במקדש מה שחסר לבורא עולם הוא המקום שאנו עושים לו עם סילוק הדשן – ולכן אחד משמותיו של הקב"ה הוא "המקום".

חג הפסח תובע אפוא מאיתנו לפנות מקום עבור אחינו שמנהגיהם שונים משלנו. ומדוע אפוא נכבד את אורחינו על מאכליהם השונים וה"מעיקים" בקלות רגשית יחסית רק כשהם דבקים בתוכנית דיאטה מסוימת ונתקשה בכך כאשר מסורת אבותיהם גזרה את התפריט?

=======

הרב שמואל זעפרני הוא ראש ישיבת ההסדר 'המאירי' ירושלים מבית איגוד ישיבות ההסדר

אם בכתבה נמצאה טעות או פרסומת לא ראויה. דווחו לנו >
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו