השורות הבאות נכתבו עבור אותם שיקלעו השנה לליל סדר זעיר, אולי לראשונה ישבו בני זוג זה מול זה ואין איתם עוד. לא נציע עצה גם לא נחמה, אך יש בדברים קריאה לחרות או לפחות לאֲחֵרוּת.

לפני מגיפת הקורונה היינו בודדים. האדם המודרני מאופיין בבדידות. דווקא אותו יצור שעטוף ברשתות חברתיות, באין ספור קישורים, נגישות ואפשרויות, הוא זה שחווה רִיק. כי כאשר המרחב שלך מכיל אין סוף בחירות, אינך יכול להרגיש קשר לאף אחת מהן. בחירה של שעה זו אינה אלא בחירה לפי שעה, משום שבפתח מונחות אפשרויות עד מעבר לכל אופק. האדם המודרני, אם כן, מתקשה לגלות קשר, ברית או אינטימיות.

אבל החרות מגיחה דווקא דרך האינטימיות משום שרק במרחב האינטימי האדם הוא יצור משוחרר, מתאפשר לו לומר אמת ולחיות באופן אותנטי.

ליל הסדר הוא הזמן הראשון בהיסטוריה היהודית והוא פותח את השנה היהודית. חינוך יהודי לא נעשה בכיכרות או בבתי הספר, לא בתעמולה של השליט וגם לא בדיגיטל. הוא מתרחש בבית, במרחב שבו נמצאים אבא אימא ילד, ילדה וסיפור, במקרה זה, סיפור יציאת מצרים.

לפני שנים לימדתי בכולל את דין סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה, לאחר הסערה שבחילוק אם השאלה היא מדין הסיפור או היכי תמצי לסיפור. נותרתי עם הברייתא העצובה קצת. אם הבן חכם, מורה לנו הברייתא, הוא שואל, אם לא האישה שואלת ואם לא, הוא שואל את עצמו. והרהרתי באדם שיושב בודד, אין מי שישאל אותו והוא. שואל את עצמו. הפתרון לבדידות הזו היא שאלה. האדם השואל יכול לפתוח פתח. לפי הבנת הברייתא גם אם אדם מיסב לליל הסדר בגפו, הוא אמור לשאול את עצמו משהו.

הבדידות אינה רק מאפיין של האדם המודרני, היא גם מצבו הקיומי של המאמין, עוד לפני שהרב סולובייצ'יק כתב את איש האמונה הבודד ועוד לפני שקרקגור כתב את חיל ורעדה, המאמין היה זה שחווה את אימת הבדידות. אמנם אדם מאמין מרגיש חמימות וסולידריות בקהילה שלו, הקהילה מקנה לאדם ביטחון בדרכו, אבל על השאלה האם אני מאמין או לא, רק הוא יכול לענות, ועל כן הוא מרגיש בודד.

ליל הסדר מציע אפשרות נוספת. בזמן המקדש עמדו זו מול זו שתי מצוות, והגדת לבנך ואכילת קרבן הפסח. קרבן הפסח נאכל בחבורה, כך נוצרה קהילה. אדם אינו יכול לאכול עד חצות כבש שלם, ולכן התגבשה קבוצה. אבל את מצוות סיפור יציאת מצריים הוא אמור לספר לבניו, ועל מנת לספר סיפור כראוי אתה צריך גם להאמין בו בכל ליבך, דבר שרק אתה מסוגל לו וגם לפתח מרחב אינטימי עם השומע.

למרחב האינטימי שני צדדים. הוא אינו יכול להתקיים אלא בתוך גבולות ומאידך, ברגע שהוצבו גבולות אלו, נפרצים הגבולות הפרטיים של האדם ושם, במרחב האישי הזה, מוסרות המסכות.

בתרבות הישראלית רווחות בדיחות על "סיוט ליל הסדר". הישיבה המעיקה עם הדודה חסרת הטאקט, המריבות אצל מי יעשה ליל הסדר, חוסר תקשורת זוגית, המנהגים והמסורות שהפכו לוויכוח, מועקה, לחץ, קצת עצבנות ולפעמים ליצנות. הישיבה הארוכה בליל הסדר מציקה לאדם המודרני התזזיתי, לאדם שהמסורות מנוגדות לאופי של חייו המהירים והחולפים ומחליפים בכל רגע תוכן ותחנה.

יתכן שליל הסדר הזעיר והכפוי, הוא הזדמנות לבדידות ברוכה, לשיבה לאינטימיות, לחזרה לתוך התכנים ולהרהור והעמקה ברעיונות, מתוך כנות עשירה ורגישה שרק המרחב הזה מסוגל לו. זו קריאת תיגר על הרִיק של האדם המודרני, אותו אדם בעל אין ספור האפשרויות, שלא מסוגל לחוויית הבית, הקשר, הכנות והברית. הסיפור הלאומי, מתחיל בתוך תא משפחתי זעיר, מקום קטן שבונה את גבולות המשפחה והבית כדי לפתוח את גבולות התודעה והלב.

=======

הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים, בר אילן, תל אביב