עו"ד על הפרשה: ויקרא • דינו של חוטא בשגגה - סרוגים

עו"ד על הפרשה: ויקרא • דינו של חוטא בשגגה

עו"ד אלישי בן יצחק במבט משפטי על פרשת השבוע - ויקרא. והפעם: קרבן חטאת היחיד, בו נמקד את דיוננו, בא כדי לכפר על חטא שחטא אדם בשוגג

עו"ד על הפרשה: ויקרא • דינו של חוטא בשגגה
  (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

פרשת ויקרא עוסקת בקורבנות שהיו מוקרבים על המזבח במשכן ובבית המקדש. הקורבנות מחלוקות לקטגוריות שונות וגם בתוך קטיגורית קורבנות ניתן למצוא תתי קטגוריה. קרבן חטאת הוא אחד הקטגוריות המנויות בפרשה.

בתוך קרבן החטאת ניתן למצוא סוגים שונים של קורבנות חטאת, חטאת הציבור, חטאת הכהן הגדול, חטאת הנשיא וחטאת היחיד. המשותף לקרבן חטאת הוא העובדה שהוא מובא בעטיו של מעשה שמבוצע 'בשגגה'. קרבן חטאת היחיד, בו נמקד את דיוננו, בא כדי לכפר על חטא שחטא אדם בשוגג. וכך מצווה התורה "נפש כי תחטא בשגגה, מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה".

עוד באותו נושא

צפו: פרשת ויקרא עם הרב חגי לונדין

המונח 'שוגג' מוסב כלפי מי שעבר עבירה בגלל אחד משני מצבים: הראשון אי ידיעה שהמעשה הוא מעשה אסור. והשני מוסב למקרה בו החוטא מכיר את פרטי העבירה, אלא שבשעת המעשה האדם לא ידע שמתקיימים בו תנאי האיסור, כמו למשל אדם שחילל שבת, אלא שהחוטא פעל מתוך הנחה שאותו היום אינו יום שבת אלא יום חול.

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, אב בית דין בעיר פראג, המאה ה-16, הנודע בחיבורו 'כלי יקר' מסביר בפירושו, כיצד אדם מגיע למצב שהוא חוטא בשגגה, וכך הוא קובע: "בנוהג שבעולם שכל יחיד החוטא בשגגה חוטא בדברים שהוא רואה רבים נכשלים ואינן נזהרים בדבר ההוא על כן הוא טועה לומר שלא יקרהו עוון בדבר, ומיעוטא דמיעוטא [=ומיעוט שבמיעוט המקרים] הוא שיש לך איזה יחיד חוטא אף בדבר שאינו רואה רבים נכשלים בדבר ההוא והוא יחיד בדבר וזה דבר שאינו שכיח ודעתו חיצונית".

כלומר, לפי תפיסת הכלי יקר, חטא בשגגה הוא תוצר של אחד משני מצבים אפשריים. אפשרות ראשונה, ומקורם של רוב השגגות בטעם זה, מצוי בעבירות שהאכיפה בהן אינה הדוקה, ואנשים רבים נכשלים ועוברים על אותה העבירה, במצב שכולם חוטאים ונכשלים באותה העבירה, נדמה הדבר בעיני האדם כאילו המעשה מותר. מצב שני, וכאן מדובר במיעוט המצבים, מצוי במקרים בו האדם חוטא בגלל טעות שלו.

יתרה מזו, שוגג יוכר ככזה גם במקרה שאדם עובר עבירה מהסיבה של טעות בחוק, בדין. במקרה כזה סבור הרב  דוד הלוי סגל, מגדולי הפוסקים בפולין, במאה ה-16, בחיבורו 'טורי זהב', שבדין שוגג יש לכלול גם את האפשרות שאדם ביצע מעשה, בכוונה, המזיד, אלא שמבחינה קוגנטיבית  הוא בטוח שהפעולה שהוא מבצע היא פעולה חוקית.

במצב דברים זה עולה השאלה מדוע במקרה שאדם חוטא בשוגג הוא נענש ועליו להביא קרבן? למה שלא יפטר מהעונש ומכאן ולהבא ייענש?

ר' משה בן נחמן, הרמב"ן, מגדולי רבני ספרד, במאה ה-12, בפירושו לתורה מסביר את הסיבה מדוע אדם שחוטא בשגגה צריך להביא קרבן. "וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טיפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה."

לפי תפיסת הרמב"ן חטא הוא משהו פנימי ועמוק. השגגה היא תוצר של פגם בנפש, כוחו של התת מודע, שמתפרץ אצל האדם ויוצא בדרך של שגגה. תפקיד האדם, במצבים מעין אלו, לשכלל את כוחותיו לתקן את מומיו ופגמיו הפנימיים, וזאת באמצעות הקרבת קרבן חטאת.

מנגד הרש"ר הירש בפירושו עומד על משמעות המונח 'נפש' המובא בפסוק "נפש כי תחטא בשגגה" והוא מבהיר את ההקשר של הנפש לחטא, וכך הוא מפרש את הדברים: "הנפש היא עיצומה של האישיות, המתגלה בשכל וברצון; והגוף על איבריו וכוחותיו מסור לשלטונה והדרכתה". לתפיסתו של הרש"ר הירש הנפש היא מרכז האישיות של האדם, היא נותנת את אותותיה בצד הקוגנטיבי, הנפש, לשיטת הרש"ר הירש, מוסבת 'שכל ורצון'. כאשר השכל והרצון הוא זה שאחראי על פעולותיו של האדם והוא זה שמניע את האדם לפעול.

ממשיך הרש"ר הירש מסביר את מהות הרעיון של 'חוטא בשוגג באופן הבא: "השוגג חוטא מתוך קלות דעת. היה זה מחובתו לדאוג לכך, שמעשיו יהיו על פי שורת הדין; אך הוא לא התייחס לחובה זו בכל כובד הראש הראוי; בשעת שגגתו לא היה "חרד על דבר ה'"…חוסר הדאגה לכשרות המעשים הוא החטא שביסוד כל שגגה; הוא ה"פשע" המצוי בכל "חטא" – וכלשון הכתוב: "ומפשעיהם לכל – חטאתם"…".

לשיטתו של הרש"ר הירש את החטא של האדם השוגג מקורו 'בקלות דעת', ואם נבקש לתרגם זאת לימינו 'רשלנות'. מחובתו של האדם לכוון את מעשיו שיהיו בהתאם לחוק ולשורת הדין, ולכן חטאו של השוגג נבע כתוצאה ממחדל, שכן השוגג לא התייחס לחובות החלות עליו בכל כובד הראש הראוי. ולכן על האדם לשאת בעונש ולהביא קרבן מקום שפעולתו נבעה מרשלנות וקלות דעת.

דוגמה לענישה במקרה של מעשה שנעשה בשגגה אנו מוצאים בסיפור של עוזה. האירוע מתרחש בעת שדוד המלך מעלה את ארון ה' מבית אבינדב. בדרך ותוך כדי הובלת ארון ה' מספר לנו המקרא, שארון ה' נשמט. עוזה שחשש שארון ה' יפול ביקש לסדר את הארון ותמך בו בידו. כתוצאה ממעשה זה אנו  קוראים: "ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה אל ארון האלוקים ויאחז בו כי שמטו הבקר, ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם האלוהים על השל וימת שם", פרשני המקרא שנדרשו ליתן הסבר לאירוע, הסבירו את המונח "על השל" שעוזה נענש על השגגה ששכח ושלח יד בארון ה'.

מהמקובץ עד כה ניתן לסבור בטעות, שאדם ביצע עבירה בשגגה הוא בר עונשין, שהרי חוטא בשגגה מצווה להביא קורבן, ומהמקרה של עוזה אנו מוצאים שניתן להטיל על החוטא בשגגה עונש קיצוני וחמור של עונש מוות.

לנוכח מסקנה זו, לפיה אדם נענש גם על שגגה, עולה השאלה מה טעם בהבחנה בין שוגג למזיד. אלא שיש ליתן את הדעת לכך שהחיוב של האדם על חטאיו בשגגה מצויים במישור היחסים של האדם עם האל. רוצה לומר הן קורבן חטאת, והן העונש שקיבל עוזה הינם ביחסים שבין האדם לאל ולא ביחסים שבין בני האדם. כלומר בית דין חסר סמכות ואינו יכול להעניש אדם על מעשה שביצע בשוגג. אמנם גם במקרה של עבירה בשוגג האדם חטא, והעבירה בוצעה, ואדם צריך לשאת באחריות על מעשיו, אלא שאחריות זו תהיה במישור היחסים שבין האדם לאל, ולכן הוא מצווה להביא קרבן, או שעונשו של החוטא יהיה עונש שהאל ישית עליו כפי שנענש עוזה.

אם כך תתעורר השאלה האם בכל מקרה של שגגה אדם יהיה פטור מעונש, דומה שתשובה לשאלה זו ניתן ללמוד מפסיקה של שלמה בן שמעון דוראן, מגדולי רבני אלגי'ר, במאה ה-15, שמשמיענו שאדם אינו נענש במקרה שאדם חטא בשוגג, כפי שאנו מוצאים בשו"ת הרשב"ש: "ונראה לי טעם ההפרש בין חייבי מלקיות למכת מרדות ונדוי, שחייבי מיתות ומלקיות התראתן היא להבחין בין שוגג למזיד…ולפי שהשוגג פטור והמזיד חייב בכל עונשין שבתורה."

בתשובתו מחלק הרשב"ש בין עונש מלקות ומיתה, שאלו עונשים שנקבעו לעובר על עבירה מהתורה, לעומת 'מכת מרדות', מכת מרדות היא ענישה של מלקות שמלקים את העובר על איסור שנקבע על ידי חכמים.

כלומר עונש מלקות או עונש מיתה יש להעניש רק אדם שעבר על העבירה במזיד, בכוונה תחילה, ולא בשוגג. אלא וכאן אולי החידוש של הרשב"ש, שכל אשר אמרנו נכון רק במקרים של ענישה מהתורה, אולם לבית המשפט יש סמכות להעניש מקום שמדובר בחקיקה או באיסורים שחכמים אסרו, במקרה כזה ולנוכח צו השעה, ניתן להעניש גם במקרה של שוגג.

למעשה ההלכה היהודית מבחינה בין מבצע עבירה במזיד, שבמקרה כזה הסמכות להעניש מסורה לבית דין, אשר תפקידו בתם הדיון להשית את העונש בגין העבירה. לבין מבצע עבירה בשוגג, נכון אין כאן כוונה, אך מצד שני גם לא ניתן להגיד שלא היה כלום, במצב כזה למערכת השיפוטית אין סמכות להעניש את החוטא, וסמכות זו מועברת אל מישור היחסים של האדם עם האל, כאשר התכלית שהאדם יתן דעתו על מעשיו ויזהר מכאן ולהבא. לעיקרון זה יכול להיות חריג כאשר צורכי השעה מחייבים התמודדות עם תופעה ייחודית.

==

אלישי בן-יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ובעלים של משרד עורכי דין.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
נהנה לקרוא את הטור
סתם אחד | 27-03-2020 13:01
כל הכבוד, ישר כח
2
ישר כח
רמי | 28-03-2020 22:48
תוכן איכותי, ומרענן אל מול כל הפולטיקה, והקורנה