אם היו שואלים פעם את אביגדור ליברמן, האם ייתכן שהוא אי פעם ייחשב כחלק מאותו גוש יחד עם אחמד טיבי, סביר להניח שהוא היה חושב על שואל השאלה, שהוא הוזה, לכל הפחות.
כמה אירוני שמי שהיה סמל המאבק ברשימה המשותפת נחשב כיום לשותף לגוש איתם. הסיבה לכך אינה שינוי מהותי באידיאולוגיה של שניהם. הסיבה העיקרית לכך היא שנאת בנימין נתניהו. האיש שמעורר הכי הרבה אמוציות בפוליטיקה, ואולי בכלל.
הפוליטיקה הישראלית מפוצלת סביב בנימין נתניהו. שלושת מערכות הבחירות האחרונות נסובו סביב השאלה כן ביבי או לא. זו הסיבה לקרע בפוליטיקה. זו הסיבה שכחול לבן והליכוד לא מסוגלות לשבת יחד בממשלה, למרות הפער האידאולוגי הלא גדול בין שתיהן. ממשלת אחדות כיום, נראית כאופציה רחוקה, על גבול הבלתי אפשרית. למרות משבר הקורונה ולמרות הגירעון. נדמה שהשנאה לבנימין נתניהו חזקה מהכל.
בוגי יעלון לא חשב אי פעם שהוא יתמוך בממשלה מיעוט בתמיכת הערבים. סביר להניח שגם בני גנץ ויאיר לפיד. אבל מי שרצו תחת גוש אנטי ביבי, לא יכולים לשבת איתו. אחרת יאבדו מכוחם, גם אם הדבר כרוך באיבוד עשתונות מוחלט של ערכיהם. ישראל לפני הכל? לא ממש. יותר אנטי ביבי לפני הכל.
בשעת משבר של הקוקפיט בפרט, ושל כחול לבן בכלל, עד כה הגורם המאחד היה שנאת ביבי. זהו הדבק שמדביק את העטיפה. זהו הדבק שמחזיק את הדבר המשונה שנקרא כחול לבן, המורכבת משלושה מפלגות שאין ביניהם מן המשותף. למעט, אנטי ביביזם קיצוני.
עד כה, הדבר החזיק מצוין, אך עתה, ראשי כחול לבן נמצאים בצומת דרכים. לפניהם השאלה: האידאולוגיה או הפוליטיקה. האם הם רואים את טובת מדינת ישראל בראייתם, או בוחרים להמשיך להדביק את העטיפה באנטי ביבי, מה שמשתלם בקלפי אך לא משתלם באידאולוגיה, ובפוליטיקה.
בכל צומת דרכים של כחול לבן, צצו המחלוקות כשהגיע הזמן לעשות מעשה אקטיבי. להתנגד לכל מהלך של ביבי אפשר. אך כשמגיע זמן הפעולה הדבר נהיה מורכב. כל צד מושך לכיוון שלו, והדבר ניהיה מורכב.
כל זמן שכחול לבן פועלת על פי מהלכיו של בנימין נתניהו, היא מפסידה. כך גם השמאל הישראלי. שמוכר את ערכיו לכל המרבה במחיר, תמורת המטרה- הפלת בנימין נתניהו. השמאל הישראלי מוכן לשתף פעולה עם היבא יזבק ובלבד שלא עם ביבי. הדוגמא הכי טרייה לכך היא שיושב ראש רע״מ הצהיר בריש גלי שהוא תומך בטיפולי המרה. אין צורך להזכיר שאם היה מדובר בפוליטיקאי ימני, אמות הסיפין היו רועדות.
אך כאן. השתיקה הייתה רועמת. מאוד. השמאל מוכן לשתף פעולה איתו למען הפלת ביבי. אך בדרך הוא מאבד את ערכיו, אלו שהוא נלחם בעבורם. האם המטרה מקדשת את אמצעים?
דמיינו את היום בו גוש אנטי ביבי מנצח ושולח את ביבי לביתו. גדעון סער עולה לשלטון ועורך שינויים במערכת המשפט. בנוסף, הוא מספח את יהודה ושומרון. זהו ללא ספק, חלום הבלהות של השמאל. שצריך לשאול עצמו האם כל זה שווה. האם שווה להקריב את הערכים תמורת הפלת בנימין נתניהו. שלא ערך שום שינוי במערכת המשפט ולא סיפח התנחלויות.
השמאל הישראלי צריך לבחור. האידאולוגיה או ביבי. ממשלת אחדות היא הזדמנות עבור השמאל והימין כאחד לנהל שיח עיניני. בשביל לקדם את הערכים של כל צד. כי בסוף, טובת אזרחי ישראל היא פוליטיקה ישרה, המבוססת על פלורליזם ולא על שנאה.
דרור מנדל, בן 14, פרשן פוליטי צעיר
