פורים תש"פ בסרוגים. הימים היו שלהי ימי האבל על 'מותה' של ושתי המלכה. הארמון התמלא נשים שבאו לתחרות הראליטי הפרסית 'המרוץ לכתר מלכות'.
שהאדי, היום בת 32, ואז נערה בת 19 נזכרת 'הייתי נערה יפה מאוד, בת בכורה במשפחה בת 8 נפשות. גרנו בבית קטן רחוק מהארמון. לא ידעתי כלום על המלך, בפעמים הספורות שהסתובבתי בשוק המרכזי ראיתי שלטים גדולים ועליהם מצויר איש זקוף, מרשים וגבוה עם כתר לראשו.
איך הגעת להשתתף בתחרות?
'לאבי היתה חנות תבלינים בשוק ליד הבית. הוא שמע שם שמקבצים נערות יפות לארמון כי מחפשים מלכה למלך, חזר הביתה, סיפר לאימי, ולקח אותי לארמון. בדרך הוא תיאר באזני את הכבוד והתהילה שיהיו לי כשאזכה בתואר. אני זוכרת הרבה מחשבות שחלפו במוחי, אבל לא היה זמן להביע אותן.'
'כן,' היא אומרת ביבושת, 'גם התרגשתי מהמחשבה על העושר הרב, הפאר והכבוד שיהיו לי כמלכה.'
ומה היה?
'היה נורא!' היא אומרת בקול עצוב.
'עד שפגשתי את המלך, עברה עלי שנה שלמה בבדידות עצומה בארמון הנשים. ישבתי שעות רבות באמבטיות מלאות בשמים שונים, מומחים מכל הסוגים בחנו את גופי ושערי במשך שעות ארוכות כדי להתאים לי בגד ותסרוקת. אף אחד מהם לא דיבר איתי או שאל לדעתי. הרגשתי כמו בובה. לאט לאט הבנתי עד כמה אני חפץ בעיניהם, שכל משמעותי בחזות החיצונית שלי, ורק בה. מרוב תחרות ומתח בין הנשים, לא נוצרו כמעט חברויות או קשרי אמת. התגעגעתי כל כך למשפחתי, לקצת חום אנושי…' היא לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה.
'כשהגיע היום בו הייתי אמורה לפגוש את המלך, ניסיתי לשמוח, וגם פחדתי, מאוד'.
לא היה כלום, מאז ועד היום
את זוכרת איך היה המפגש איתו?
שהאדי עוצמת את עיניה העצובות לרגע.
'אני מעדיפה שלא להיזכר' היא אומרת בקול שקט, 'הוא לא נראה ולא התנהג כמו הדמות המצוירת על השלטים. המילים שיכור נאלח מתאימות לו יותר מאשר המילה מלך.' עיניה בורקות מדמעות.
לאחר רגע קצר היא זוקפת את ראשה 'הסכמתי לספר את סיפור חיי העצוב כדי לעזור לאחרות' היא אומרת בקול נחוש 'לכן חשוב לי לומר מה היה לאחר אותו לילה.'
מה היה?
'לא היה כלום מאז, ועד היום, ובעצם עד בכלל. אני חיה, אם אפשר לקרוא לזה חיים, בארמון הפילגשים, עם עוד', היא נושמת שוב נשימה עמוקה 'עם עוד המון, המון נשים, וכולנו מחכות.'
מחכות למה?
'מחכות לכלום!. לכאורה מחכות שהמלך יקרא לאחת מאיתנו, יקרא בשמה, יגיד שהוא רוצה אותה.' היא אומרת בחיוך עצוב 'הוא היה שיכור כשפגש ברובנו, יש עוד המון שמחכות בתור, אין סיכוי אמיתי שזה יקרה.'
למה את לא חוזרת הביתה?
'אני לעד אסירה כאן, בכלוב הזהב הזה. בגלל שהייתי שעתיים בחדרו של המלך, אני נחשבת לפילגש, אסור לי לצאת מכאן, אסור לי להתחתן או ללדת ילדים. אני לא לבד, יש פה עוד כמות עצומה של נשים במצבי, שמעבירות את חייהן בתחרות מתמדת על המעמד כאן.'
אם את יכולה לפנות לבנות אחרות, מה היית אומרת לאחרות שמחכות להיפגש עם המלך ואולי יכולות להימנע מזה?
'הייתי אומרת להן תברחו! לכו הביתה! תחיו חיים של ממש! חיים שיש בהם משפחה, שיש בהם אהבה וחברות, חיים שיש בהם אנשים שרואים בכן נשים עם אישיות ומשמעות.'
לפתע היא מפנה מבט נוקב לעברי 'בעתיד זה לא יהיה כך, נכון?'
שתקתי.
'אני בטוחה שבעתיד נשים לא יתנו שיתייחסו אליהן כאל בובה יפה וזהו. הייתה מישהי בארמון שאמרה את זה, אסתר המלכה!'
==
מוריה יאיר היא מרצה ומלמדת לימודי קודש בשילוב תובנות ליישום בחיים, תלמידת מסלול הכתיבה של בית הספר לקולנוע תורת החיים
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
