ח"כ סטרוק בנאום הבכורה: צריך להביא את אובמה לחברון

ח"כ אורית סטרוק נאמה הערב את נאומה הראשון במליאת הכנסת.

סטרוק הדגישה בדבריה כי כמנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע שיתפה פעולה עם כל סיעות הבית מימין ומשמאל לקידום זכויות האדם בישראל ולמען משטרה טובה יותר ומערכת משפית טובה יותר:

"הדיונים שיזמתי בוועדה לשלום הילד הובילו לגיבוש נוהל שיגן על זכויות ילדים בעת פינוי או הריסת מבנים. הגנה זו תחול על כל ילד בישראל, גם על ילדי המתנחלים וגם על ילדי הבדואים.

כך למשל, פעלתי עם חברי כנסת מכל סיעות הבית, לסיכולה של הצעת חוק ממשלתית שנועדה למנוע משמרות מחאה מול בתי בכירים. אני מאמינה שחופש המחאה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ואקבל בברכה ובהבנה גם הפגנות מול ביתי-שלי. יש בבית הזה לא-מעט חברים מהשמאל, שיודעים שבכל הנוגע לזכויות אדם הם תמיד ימצאו בי שותפה אמתית.

חברי, חברי וחברות הכנסת, נראה לי שטוב נעשה אם נקדיש את שנותיה של הכנסת הזו לשיפור פני החברה בישראל. לקידום תהליך שיבת ציון, שהוא התהליך האמתי ההיסטורי שאנו חיים בתוכו, במקום לכלות את זמננו ואת כוחנו, וחמור מכך: לסכן את חיינו וביטחוננו, בתהליך המכונה "התהליך המדיני".

בהתייחסה למצב הביטחוני  ביו"ש אמרה ח"כ סטרוק:  אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת, לכבד את זכויות היסוד של המתיישבים האלה, ולהגן עליהן: כשהם נרגמים באבנים בדרך הביתה, או כשמאות פורעים ערבים עולים על החלקות החקלאיות שלהם – זה צריך להדאיג כל אחד ואחת מכם, ואם נאסר עליהם, וגם על כוחות הביטחון, להגן על רכושם כפי שמותר, על פי חוק, לכל אזרח ישראלי להגן על רכושו – אני מצפה שזה  יקומם גם אתכם.

המצב בו אזרח ישראלי שעובר את הקו הירוק נדרש להשאיר מאחוריו חלק מזכויות היסוד שלו אינו מתקבל על הדעת. והאימוץ של הטרמינולוגיה הפלשתינית ע"י חברי כנסת ישראלים, תוך הגדרת ידוי אבנים כ"הפגנה" וכ"התנגדות לא-אלימה" – חייב לעבור מן העולם.

הנאום המלא

אדוני היו"ר, חברי חברי וחברות -הכנסת, ובעיקר-בעיקר – שולחי, ציבור גדול ואיכותי של קרוב למיליון איש ואשה ששלחתם אותי ואת חברי אל הבית הזה, כדי לייצג אתכם ולקדם את הערכים והיעדים החשובים לכם ולנו. אני מבטיחה לעשות כל מאמץ להיות שליחה נאמנה שלכם, להיות ראויה לכם, ומתפללת לה' יתברך שיאיר ויצליח דרכי, למענכם ולמען עם ישראל כולו.

היום הזה, ט"ז באדר, הוא יום ההולדת שלי, ואני מבקשת לשתף אתכם בסיפור מופלא מקורות חיי: כשנולדתי קראו לי הורי אורית מלכה, על שם סבתא שלי, המשוררת מלכה נשר ז"ל, שנפטרה זמן קצר לפני כן. לא היכרתי אותה כמובן, אבל כל חיי שמעתי כמה אני דומה לה ומזכירה אותה.

ברבות הימים התיישבתי עם משפחתי בחברון, בניגוד גמור כמובן לחינוך שקיבלתי בבית הורי. והנה, יום אחד, לאחר שכבר גרנו שנים בחברון, גיליתי להפתעתי שיר שכתבה סבתא שלי, שיר שלא זכה להתפרסם. היא כתבה אותו לאחר שעלתה ארצה וגילתה בהתפעלות את הדור החדש, הצברי, שגדל כאן. בשיר היא מבקשת להיות חלק מהדור הנפלא הזה, דור התקומה, למרות שהיא בעצם באה משם, מהגלות, מהשואה. היא מבקשת להיות כמו כלב בן יפונה, המנהיג שבזכות תפילתו על קברי האבות בחברון לא נסחף ולא חטא בחטא המרגלים, וזכה להיות גם מדור המדבר וגם מכובשי הארץ. כזאת ביקשה להיות, וכך הביעה את בקשתה בשיר: "על חברון נחלתי תקים, כמו לבן יפונה, בין עולים וכובשי ענקים, אף בתך תמונה". – כך ביקשה סבתא שלי מהקב"ה בשנות ה 50, לפני שנולדתי, בזמן שחברון היתה מעבר לגבול בכלל, היא ביקשה "על חברון נחלתי תקים" – ביקשה, וקיבלה.

אגב, אחרי שגיליתי את השיר – בדקתי ומצאתי שההחלטה שלנו לעבור לחברון נפלה ביום הפטירה, יום היארצייט, של סבתא מלכה.

חברי חברי הכנסת, הסיפור הזה הוא לא רק הסיפור שלי ושל הסבתא שלי. הוא הסיפור של כולכם. כל אחד ואחת מכם, אם היה חוזר אחורה במנהרת הזמן אל הסבתא, או אל הסבתא של הסבתא שלו, בכל מקום, בכל ארץ מארצות הגלות, והיה שואל אותה על מה את מתפללת, על איזה מקום בארץ ישראל את חולמת, היה שומע ממנה את אותה תשובה: ירושלים כמובן, ומייד אח"כ חברון, עיר האבות.

כי בחברון נמצאים השורשים שלנו בארץ הזאת. השורשים שבלעדיהם אין הצדקה ולא אחיזה לקיומנו כאן. חברון – ולא תל אביב – היא העיר העברית הראשונה, עירו של אברהם העברי. מערת המכפלה, הקניין העברי הראשון בארץ, היא חלקת גדולי האומה האמתית שלנו. בה קבורים כל אבות ואימהות העם היהודי, שחיכו לנו כאן אלפיים שנה. אליה צריך לקחת לא רק כל ילד שמתחנך במערכת החינוך שלנו, אלא גם כל נציג של מדינה זרה שמגיע להתארח בארצנו. כן, גם את נשיא ארה"ב ברק אובמה שמגיע אלינו בעוד כ 3 שבועות כדאי לקחת לא רק להר הרצל ולא רק ליד ושם, אלא גם ובעיקר למערת המכפלה, כדי להסביר לו שם שהארץ הזו בעבורנו איננה רק ארץ-מקלט אלא גם ובעיקר ארץ אבותינו, הארץ המובטחת.

לפני כחודשיים וחצי קיבלה ממשלת ישראל החלטה חשובה, החלטת ממשלה מספר 5251, ולפיה "לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו ולבירתה הנצחית, ירושלים. למדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בארץ ישראל". מן הראוי שההסברה הישראלית בעולם תתבסס מכאן ואילך על החלטה חשובה זו. אלה הדברים שצריכים להיאמר לנשיא ארה"ב, בבואו הנה בחודש הבא: "לעם היהודי זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו… למדינת ישראל יש זכות ותביעה גם לאזורי יהודה ושומרון" וכדברי שמעון החשמונאי: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש זרים מַשלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר נכבשה בעת מן העתים בלא משפט,וכאשר היה לאל ידינו השיבונו אותה לנו".

אלפיים שנה ידעו אבותינו שוכני מערת המכפלה, וידענו אנחנו, היהודים הפזורים בכל ארצות הגלות, שיבוא היום ונשוב. גם כשזה היה נראה מנותק לחלוטין מהמציאות, וחסר תקווה באופן ריאלי, המשיכו יהודים בכל רחבי העולם ובתנאים הקשים ביותר להאמין שיבוא היום של קיבוץ גלויות. דורות רבים ייחלו והתפללו לרגע הזה, והנה אנחנו, בני דורנו, זכינו.

אנחנו חיים כאן בארץ באופן כ"כ טבעי מצד אחד, וכ"כ ניסי מצד שני. בכל פעם שאנחנו הולכים לחתונה, למשל, (ושמעתי שיש פוליטיקאים שעושים את זה כל ערב כמעט) כשאנחנו שרים "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה"  – האם אנחנו חושבים על משמעות הפסוק הזה? הרי רק לפני 100 שנה זה היה בבחינת חלום רחוק, שישמע קול חתן וקול כלה בהרי יהודה ובחוצות ירושלים. והיום? היום זה נשמע כל לילה, ועמוק אל תוך הלילה, עד שהכנסת היתה צריכה לחוקק, ושוב לתקן בקדנציה האחרונה, את התקנות למניעת רעש.

וזהו בעצם תפקידנו כחברי כנסת. להתחבר לתהליך המופלא של שיבת ציון, שזכינו להיות חלק ממנו, ולתקן בתוכו את כל הדרוש תיקון. כי שיבת ציון זה לא רק תהליך גאוגרפי, או דמוגרפי, זה לא רק חזרה לחבלי ארץ ישראל ההיסטורית, אלא גם הקמתה מחדש של חברת מופת בארץ הזאת. חברה שתהיה יהודית יותר, טהורה וערכית יותר, צודקת יותר, אכפתית יותר, אוהבת ומחבקת ומלאת חסד יותר.

האנשים ששלחו אותי לכנסת, מאמינים בתהליך המופלא של "שיבת ציון" וקמים כל בוקר מחדש כדי לתרום ולהיות שותפים בו: בביטחון, בהתיישבות, בחינוך, בלימוד התורה, במפעלי חסד ורווחה, בסיוע לחלש ולשונה בחברה. הם עושים זאת במסירות רבה, לעתים מסירות נפש ממש, ומצפים ממני להיות שליחה נאמנה שלהם בכל התחומים האלה.

לשמחתי אני פוגשת סביבי חברי כנסת נוספים רבים ממפלגות אחרות, שיש להם יעדים דומים ותחושת שליחות דומה בכל הנוגע לתחום החברתי.

כבר בתפקידי הקודם, כמנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע, ידעתי לשתף פעולה גם עם חברי כנסת מהשמאל, כדי שמדינת ישראל תזכה למשטרה טובה וישרה יותר, ולמערכת משפט הוגנת יותר.

כך למשל, הדיונים שיזמתי בועדה לשלום הילד הובילו לגיבוש נוהל שיגן על זכויות ילדים בעת פינוי או הריסת מבנים. הגנה זו תחול על כל ילד בישראל, גם על ילדי המתנחלים וגם על ילדי הבדואים.

כך למשל, פעלתי עם חברי כנסת מכל סיעות הבית, לסיכולה של הצעת חוק ממשלתית שנועדה למנוע משמרות מחאה מול בתי בכירים. אני מאמינה שחופש המחאה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ואקבל בברכה ובהבנה גם הפגנות מול ביתי-שלי. יש בבית הזה לא-מעט חברים מהשמאל, שיודעים שבכל הנוגע לזכויות אדם הם תמיד ימצאו בי שותפה אמתית.

חברי, חברי וחברות הכנסת, נראה לי שטוב נעשה אם נקדיש את שנותיה של הכנסת הזו לשיפור פני החברה בישראל. לקידום תהליך שיבת ציון, שהוא התהליך האמתי ההיסטורי שאנו חיים בתוכו, במקום לכלות את זמננו ואת כוחנו, וחמור מכך: לסכן את חיינו ובטחוננו, בתהליך המכונה "התהליך המדיני".

כמעט 20 שנה חלפו מאז נחתמו הסכמי אוסלו, שהביאו לנו רק דם ודמעות. גם שניים מילדי נפצעו בפיגועי ירי במהלך "מלחמת אוסלו", או כפי שנוהגים לכנות אותה "האינתיפאדה השניה", ועוד רבים-רבים מחברי הקרובים נמחקו באותן שנים איומות מספר הטלפונים שלי, לפני שאתה, אדוני היו"ר, כשר הביטחון דאז, פיקדת על מבצע חומת מגן שהחזיר את השליטה הבטחונית בכל מרחבי יהודה ושומרון לידיים של צה"ל.

אסור לנו לחזור לימים בהם הפקדנו, או נכון יותר לומר: הפקרנו, את בטחוננו בידי קבלי-משנה פלשתיניים.

יותר מ 8 שנים חלפו מאז הצביעה הכנסת על תכנית ההתנתקות, שהביאה להרס וחורבן של ישובים פורחים, אימללה עשרת אלפים מבני עמנו, והפכה את כל דרום הארץ עד ראשון לציון לאזור מוכה טרור. היום, גם אלה מכם שעדין חותרים לתהליך מדיני, יודעים היטב שמדינה פלשתינית משמעותה דחפור בסלון שלי, אבל מייד אחר כך טיל בסלון שלכם.

מדינה פלשתינית לא תקום, אבל הנסיונות האובססיביים להקים אותה גובים מאתנו פעם אחר פעם מחיר יקר, ומיותר כ"כ. פעם אחר פעם מבטיחה הממשלה מו"מ "ללא תנאים מוקדמים" ובכל זאת מתפתה להעניק לצד שכנגד "מחוות" רק בעבור עצם הסכמתו לשבת לשולחן הדיונים.

שחרור מחבלים שכוחות הביטחון שלנו הצליחו בעמל רב ובמסירות להכניסם אל מאחורי סורג ובריח, או הקפאת חייהם של אזרחים רק משום שהם מתנחלים – הם מחירים כבדים שאין שום הצדקה לשלם בתמורה לעצם הנכונות לשבת ולהידבר.

בכלל, ביהודה ושומרון חיים היום יותר מ 350,000 יהודים. דו"ח השופט אדמונד לוי חושף תמונה קשה של הפרת זכויות היסוד של התושבים הללו.  מדובר בציבור גדול ונאמן, ציבור שהוא שותף מלא לכל החובות האזרחיות ושאין שום הצדקה להמשיך להפלותו לרעה.

אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת, לכבד את זכויות היסוד של המתיישבים האלה, ולהגן עליהן: כשהם נרגמים באבנים בדרך הביתה, או כשמאות פורעים ערבים עולים על החלקות החקלאיות שלהם – זה צריך להדאיג כל אחד ואחת מכם, ואם נאסר עליהם, וגם על כוחות הביטחון, להגן על רכושם כפי שמותר, על פי חוק, לכל אזרח ישראלי להגן על רכושו – אני מצפה שזה  יקומם גם אתכם.

המצב בו אזרח ישראלי שעובר את הקו הירוק נדרש להשאיר מאחוריו חלק מזכויות היסוד שלו אינו מתקבל על הדעת. והאימוץ של הטרמינולוגיה הפלשתינית ע"י חברי כנסת ישראלים, תוך הגדרת ידוי אבנים כ"הפגנה" וכ"התנגדות לא-אלימה" – חייב לעבור מן העולם.

במשך שנות פעילותי החוץ-פרלמנטארית זכיתי להכיר מקרוב חברי כנסת רבים, והשתדלתי ללמוד מכל אחד ואחת מהם. בלי לפגוע חלילה באף אחד מהם, אני רוצה להזכיר כאן היום חבר כנסת אחד, שהיה גם חבר וידיד-אמת, ולצערי הרב איננו היום בין החיים: חה"כ יורי שטרן ז"ל, ששירת את הציבור בבית הזה מהכנסת ה 14 ועד ה 17.

יורי ז"ל היה משרת ציבור אמתי. בחודשים הארוכים והקשים מנשוא בהם הישוב היהודי בחברון היה תחת אש, הייתי מתקשרת לעתים אל חברי הכנסת וחברי הממשלה כדי לדווח להם שיורים עלינו ולבקש שיפעלו להפסקת הירי. אל יורי לא היה צורך להתקשר, הוא תמיד הקדים אותי והתקשר הוא אלי כדי לשמוע מה קורה ולברר איך ובמה אפשר לעזור. פעמים רבות פשוט עלה על הרכב והגיע לשטח, לתמוך וללמוד מקרוב על הבעיות. הוא גם לא היסס לעצור את דיוני ועדת הפנים שבראשותו, כדי לאלץ את המשטרה להגיש לו נוהל מסודר לפינוי מאחזים, שיבטיח הגנה מקסימלית על זכויות המפונים.

אני מאחלת לעצמי שהקשב, האכפתיות, הנגישות והנחישות שאיפיינו את יורי ז"ל יהיו גם מנת-חלקי בשליחותי בכנסת. תודה רבה