בפרפרזה על המשפט ששימש את ביל קלינטון בדרכו לניצחון על ג'ורג' בוש האב, שאמר "זאת לא הכלכלה, טמבל", אפשר להגיד במקרה הזה, 'זאת לא השחיתות, טמבל'.

במהלך כל מערכת הבחירות הזאת היה קיפאון עם הובלה של כחול לבן. הם אפילו ניסו לזנב קולות לציונות הדתית, מרחו חרד"ל על עיתונים ונראה היה שהם יכולים לשחק עם תיקו על קו המגרש עד למשפטו של נתניהו, שגם הוא, יהיה תלוי במידה רבה בתוצאות הבחירות הסופיות כנראה. שם עוד אין הכרעה גושית ברורה.

אבל הציבור בהחלט היה חלוק בנושא המשפטי הזה שאפף את נתניהו. ואז הגיע המפנה שמאז רק המחנה אותו הוביל נתניהו היה על המגרש לבדו. תכנית המאה. למרות שגם בני גנץ נסע לוושינגטון, היה זה נתניהו שעמד ליד נשיא ארה"ב כשנאם את הנאום הכי ציוני- תנ"כי שננאם כאן של מנהיג מעצמה כה גדולה. באותו רגע כשנתניהו רכב על העניין המדיני אל עבר העתיד, גנץ היה מאופק וחשף את הדי אן אי השמאלי שנצור בו, והתבטאויות של יעל גרמן ועופר שלח לא עזרו לו יותר מידי.

אבל גנץ לא הסתער על המציאה, על הבשורה המדינית האדירה הזו. אותה בשורה שנתניהו קצר אותה לאחר שנים שהוביל את הגוש הלאומי, זה שהתנגד לאוסלו, בצורה כזו או אחרת, ולהתנתקות, בצורה כזו או אחרת, ולנסיגות ולעקירות ולהתכנסויות- אותה מחנה המתנגדים הזה שלא האמין לפלסטינים קיבל את המילה ריבונות על חלקי המולד, חבלי התנ"ך, של יהודה ושומרון.

האמירה הימנית, המדינית הגיע לכל מחנה הימין, ש"ס ויהדות התורה דיברו כמו חנן פורת ז"ל, בליכוד, חלקים בכחול לבן ואפילו עמיר פרץ נמנע מלהיות שמלאני יותר מידי.

גם נפתלי בנט לא הצליח לבדל את עצמו מנתניהו שהלך כל כך הרבה ימינה. האמירות צריך מישהו ימני לידו לא קנו להם מצביעים. לפחות לא כמו שציפו בימינה.

הדרך הזאת היא שניצחה הלילה. וזה המומנטום שסחף מצביעים. נכון שהיה גם קמפיין מכוער על אישיותו של גנץ. אבל גם שם אפשר לדבר על כך שהגמגום בדיבור העיד גם על גמגום אל מול ההזמנות המדינית