ביקורת סרטים: שיר השמות • סרט חובה לכל יהודי
"ספר שמות", הוא יצירה קולנועית שמצליחה לגעת בשואה מזווית אחרת, מבקר הסרטים שלנו יונתן דובוב הלך לראות את הסרט ונשאר עם שאלות גם הרבה אחרי שהאורות באולם הקולנוע נדלקו
ביקורת סרטים: שיר השמות
"שיר השמות" הוא קודם כל שיר הלל ליצירה קולנועית שנוגעת בשואה מזווית אחרת, אבל לא פחות מרגשת. זהו מסע בין תקופות, שכמעט לא עוסק בזמן המלחמה בעצמה אלא בעיקר ממה וממי שנשאר- או בעיקר לא נשאר- ממנה.
רק הכינור נשאר ומלווה את הסרט כמעט לכל אורכו, בין אם פיזית ובין אם בפס הקול, והוא גם זה שאחראי לכל התהפוכות שיקרו במהלכו. גיבור הסרט "נוסע לנגן לאפר", כשבעצם מדובר במסע שנע בין חיפוש עצמי ורוחני לבין משפחתי וקהילתי, כשכל הזמן המושגים מתערבבים זה בזה עד שנעשים אחד.
שיר השמות
ציון כללי
מדד
הצניעות
למה תכה
רעך
מי ומי
צופים
הסרט עוסק בהיעלמות המסתורית של דווידל רפופורט (קלייב אואן), יהודי פולני ונגן כינור וירטואוז, אי שם ב 1951, רגע לפני הרגע הגדול בקריירה שלו- הקונצרט המרכזי בלונדון. 35 שנה איש אינו יודע מה עלה בגורלו, אבל סימן אחד מעיר את חברו הקרוב, או ליתר דיוק אחיו האובד, מרטין סימונדס- מוטל (טים רות), שמגלה פתאום שדוידל עדיין בחיים, ויוצא למצוא אותו בכל מחיר- ובעיקר לברר מדוע עזב דווקא ברגע הגדול מכולם.
רק אז מוטל מבין שהרגע הגדול הזה הגיע בדיוק באותו זמן, אבל ממש לא באותו מקום. כמו רבים מתקופת השואה, דוידל מנהל מערכת יחסים מורכבת עם ריבונו של עולם, שנעה על הציר של אהבה לשנאה, בין קבלת עול מצוות לבין פריקתם המוחלטת, בין יהודי לכאלו שאינם, להבנה שכמה שלא תרצה להיות יהודי – כנראה שאין לך ברירה.
הוא טוען שאתניות זה העור שאנחנו לובשים כל חיינו, אבל הדת היא מעיל שאתה שם על עצמך ויכול להוריד כשחם – אבל המציאות מוכיחה לו את ההפך הגמור. כמו האקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה בשלישית, כך גם המעיל הזה יופיע בהמשך, רחוק מלונדון ומאירופה.
כמו כל יהודי, הכל ארעי ואין לו שום דבר קבוע בחייו מלבד הכינור ותמונה אחת שמלווה אותו בכל תחנות חייו. וברגע האמת, הוא ישאיר את הכינור וימשיך עם התמונה. בכלל, יש משהו מאוד יהודי בכינור. לא יודע אם זה כנר על הגג והכלייזמרים, הכנרים יצחק פרלמן ומירל רזניק, התחריט הקבוע של יהודים מנגנים בו, המלודיקה שהכלי המושלם הזה מייצר, או עצם העובדה שהוא קטן ומוכן למעבר מיידי, כמוטיב של גלות קלאסית.
הגלות הזו לא נפסקת בסרט גם כשמוקמת מדינת ישראל, ובכלל נדמה שדוידל גזר על עצמו גלות מכל העולם הזה, כשלא ברור אם היא מיועדת כפרוזדור לעולם הבא. הכינור הוא בעצם התורה שבעל פה של אחרי השואה, שממשיכה את מסורת ובעיקר את זיכרון הדורות שלא יישכחו, וכמו שהיא עברה מפה לאוזן, גם כאן נוצרת ורסיה חדשה למונח הזה. רק כשמבינים את משמעות "שיר השמות", מדוע הוא קרוי כך, והאובססיה לנגן אותו שוב ושוב, מתגלה הרובד העמוק והמשמעותי.
הסרט מבוסס על הרומן של נורמן לברכט, והבמאי פרנסואה גרארד והמפיק רוברט לנטוס עשו פה עבודת ליהוק מדויקת, ועבודה על הפרטים הכי קטנים. הסרט עובר בין כמה תקופות ומדינות, והם הצליחו להתאים הן את קאסט השחקנים והן את הסט לזמנים האלו, על כל המשתמע.
זוויות וטכניקת הצילום שהותאמו לכל תקופה, שהולבשו על התסריט, כשבכמה סצנות שבהן המצלמה עוברת בין כמה תקופות באותה דקה, זה משתלב בהרמוניה ולא באופן מאולץ, שמערבבת את הזמנים והרגשות של הצופה בה ומחברת את הכל לנקודה אחת. פס הקול שמלווה את "שיר השמות" מפעים ונוגע, שנכתב בידי הרווארד שור, זוכה הגראמי והאוסקר, ככה שחוץ מלראות את המסך, תפתחו את האוזניים, וגם את הלב.
הנרטיב שהסרט מציג ברור, ומצד שני מציף שאלות שממשיכות גם הרבה אחרי שהאורות נדלקים. ישבתי עם חבר דתל"ש לבירה אחרי ההקרנה, ובמשך שעתיים ניהלנו שיח מעמיק שהציף שאלות בעקבות הצפייה. "שיר השמות" לא מעורר תהיות תאולוגיות בנוסח היכן אלוקים היה בשואה, אלא נוגע בכל צופה במקום שממנו הוא מגיע ומזיז אותו בנקודות הכי לא צפויות ויום יומיות.
"לא צריך להיות אשם כדי להרגיש אשם", ובאמת תחושת האשמה מלווה לא רק את גיבורי הסרט אלא גם את הצופים בו.יש כמה סצנות בלתי נשכחות שבהם לא תרצו לגעת בפופוקרן מרוב שהנפש תהיה עמוסה וסוערת מהמתרחש על המסך, ולמעט כמה דיאלוגים שהיה ניתן לוותר עליהם ב- 134 הדקות שלו, מדובר בסרט חובה – ולא רק ליום השואה. "שיר השמות" יהדהד ויתנגן בכם גם בבוקר שאחרי, וזה שאחריו, וזה שאחריו.