חברי הבית, אדוני יושב הראש, חברות וחברים. אני נרגשת מאוד לעמוד כאן לפניכם היום.

אני יודעת שאני עומדת כשליחה של אנשים רבים שפגשתי לאורך חיי ועוד רבים אחרים שציונות בשבילם היא ערך עליון ומטרה.

נקודות מפנה רבות יש לאדם מישראל בחייו; נקודות מכוננות ומעצבות אישיות. אותי, המקום שעיצב יותר מכל הוא שירותי הצבאי בחטיבת חי"ר, בגולני, שם שירתתי כמשקי"ת חינוך.

שפת הלוחמים בצבא הגנה לישראל, השפה איתה נפגשתי, תל אביבית, צעירה המבקשת להתחבר לעולם מחוספס, עולם של לוחמים, התחילה ונגמרה במילה "אחי". "אחי איפה אתה?", "בחייאת אחי", "אחי איך הייתה השבת?" "אחי תשמור על עצמך". הגעתי לעולם הלוחמים בגולני ונפגשתי עם עולם האחים.

[[[http://www.youtube.com/watch?v=5Eck67hoPH8&feature=em-uploademail]]]

המושג "אחי" הוא הביטוי עליו מתבססת הרוח היהודית, מכוחותיו קמה מדינת ישראל ורק עליו היא תמשיך ותתקיים.

מיעקב אבינו על הבאר הקורא ׳אחיי מאין אתם׳?, שהראה שכולנו באנו מהאין, כולם שווים ולכולם מגיע מקום של חסד ומשמעות בעולם. כך גם בנו של יעקב, יוסף, המחפש את אחיו בקריאה האלמותית 'את אחיי אנוכי מבקש׳. ועד לתפילות, שלא חדלנו להתפלל לשיבתם של אסירי ציון ויהדות ברית המועצות. אחינו.

קריאת "את אחיי אנוכי מבקש" המשיכה להישמע גם לפני עשרים ושתיים שנים בהבאת יהדות אתיופיה לישראל, ציונות אקטיבית של מאה וחמישים שנה. וגאוות עליה פלאית בעשרים השנים האחרונות, שבניה ובנותיה, ישראלים לחלוטין, כבר השתלבו בכנסת המיוחדת הזאת, הכנסת התשע עשרה.

אך משהו קרה לנו. בשלושת העשורים האחרונים קמו כוחות מפלגים. קבוצה קטנה שעסוקה בלהגיד לנו שלא, אנחנו לא אחים, אלא סתם אסופת אזרחים שבמקרה התקבצה בארץ הזאת, שאין לאנשים כאן מכנה משותף, ייעוד או מטרה. דמויות אלו, שנציגיהם הבולטים הם היסטוריונים חדשים פוסט ציוניים, שולחים את זרועותיהם אל עבר כל חלקה טובה, ממומנים במשאבים של כוחות אנטי ציוניים מהארץ ומהעולם. הם מנסים לבלבל את צעירי ישראל ע"י מאמרים, ספרים ותעמולה כוזבת.

המילים "ציונות", "אהבת העם", "אהבת הארץ", "שליחות" ו"מסירות נפש" הן בשבילם מילים גסות.

קבוצות מצומצמות אלה מנסות לספר לנו שיש כאן קבוצות נבדלות ; חילונים לבדם, חרדים לבדם, שמאלנים לבדם, ימניים לבדם, דרוזים לבדם, דתיים לאומיים לבדם, בדואים לבדם, ערבים לבדם ועוד…. ואין כל מכנה משותף. הכל מקרי, ולשום דבר עבורם אין תכלית אמיתית ויעוד. מבחינתם אפשר לפגוע בביטחון המדינה ובלוחמי צה"ל בשם חופש הביטוי והדמוקרטיה. הם אינם מבינים שלהיות אחים משמעותו אחדות, אחווה, ואחריות.

כשאנו מציגים חזות זו כלפי חוץ, אנו נותנים נשק לאויבינו. כמו במגילת אסתר שנקרא בסוף השבוע, הסבירו לעולם ש"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", והעולם הגיב בהתאם כלפינו.

אבל אני עוצבתי בגולני בפיקודו של תת אלוף ארז גרשטיין זכרונו לברכה, אוהב ארץ ישראל ועם ישראל. שם, בגולני, חילוני, דתי, אתיופי, רוסי, דרוזי, צ'רקסי ובדווי לוחמים ביחד, וכשצריך מוסרים את החיים למען העם והארץ.

אספר לכם על גיבור. חוסן עמר ז"ל דרוזי מג'וליס, המג"ד שלי. הוא אסר עלינו להתחיל אימון ברמת הגולן עד שאחרון החיילים לא יבקר לפחות באחד ממעל לשלושים בתי הכנסת העתיקים הפזורים ברמת הגולן, שנדע מהיכן באנו ועל איזו היסטוריה אנו נלחמים. בחברון לא לקחנו אחריות גזרתית עד שווידא איתי שאחרון הלוחמים והטבחים יבקרו במערת המכפלה ובבית הדסה.

נוסף לאלו, הפגיש אותי השירות בגולני גם עם הציבור הדתי לאומי. ואני, אישה צעירה,שאינה דתייה, בחרתי את הבית היהודי כביתי הפוליטי. שורשיו של חיבור זה, ניתן לומר, ניטעו עוד בגולני. הבנתי שם שרק ביחד נוכל לחדש את הרוח של הערבות ההדדית והאחריות שטמונה בסוד האחים.

הבית היהודי, הבית שלי, היא מפלגה ותנועה כלל ישראלית, החיה בתודעת ייעוד, חזון ואהבת העם והארץ ללא פשרות, תוך לחימה עיקשת על חוסן המדינה ועל זכותנו על הארץ.

אתמול הייתי באזכרתם של בני משפחת פוגל הי"ד (ה' יקום דמם). בשנה האחרונה נקראו 14 תינוקות על שם בני המשפחה, כשהם מצטרפים לכעשרים תינוקות בשנה שעברה. כי אחים אנו. ראיתי את תמר רועי וישי היתומים, שנותנים כח ואומץ לכלל עם ישראל, ולא יכולתי שלא לחשוב שבני הבליעל המנוולים ששחטו את בני משפחתם, בתקופה מבולבלת כזו עשויים יום אחד להשתחרר.

כשם שאנו יודעים את מי אנו מחויבים לאהוב אסור לנו לשכוח כנגד מי אנו נלחמים. אנשי הרוע רעים לכולם. ניתן לראות זאת היום בסוריה ומדינות ערביות אחרות אצל קבוצות הטרור. "משניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע". בכל פעם שאנו מגלים רפיון כלפי חיות אדם אלה אנו פוגעים בחזון השלום הגדול שאליו העם היהודי מחויב.

אני נשבעתי כשהרוצחים נתפסו, שהם לא ידעו לעולם חופש מהו. במדינת ישראל עניין זה לא מובן מאליו. הרי משחררים רוצחי המונים מעת לעת בעסקאות חסרות רסן. יחד עם חבריי לסיעה נילחם שהממשלה תאמץ את מסקנות ועדת שמגר, שירדו לתהום הנשייה, לא עוד שחרורי רוצחים!

יחד עם חבריי נסביר לעם ישראל שוויון בנטל מה הוא. הנטל, הוא נטל המדינה היהודית; נטל הריבונות השלישית שהעם היהודי כשל כבר פעמיים מלשאת אותו. זו האמת! והנטל הזה הוא לא רק נטל השרות בצה"ל, הוא לא יכול להיות רק נטל השרות בצה"ל. הצבא אינו מטרה. הוא אמצעי.

אם נפרק לרגע את הסיסמא הזו, נגיע למסקנה שנטל המדינה היהודית הוא נטל משולש: נטל ההגנה, נטל העבודה ונטל התורה. הנטל הזה הוא זכות שאנו גאים לחלוק בה עם שאר אחינו.

ברגע זה,כשהרשות נתונה לי, אני רוצה לנצל את המעמד המכובד ולקרוא לנשיא ארה"ב, ברק אובמה, בוא לבקר בא"י, ברוך הבא למדינת ישראל, אך אנא אל תבוא בידיים ריקות. השב לנו את יונתן פולארד, כי אחינו הוא.

ולסיום, היום נקבר היוצר שמוליק קראוס. לזכרו אני רוצה להקריא שיר מקסים שכתב אריק איינשטיין וששמוליק הלחין וביצע.

ארץ ישראל

בית לך בניתי שם בחול

ארץ ישראל

שרתי שיר יפה על ים כחול

ארץ ישראל

ערב שוב נוטה על הגולן

ארץ ישראל

שם חייל צעיר אורב דומם

ארץ ישראל

כמה שאני אוהב אותך

ארץ ישראל

למה זה אני עצוב כל כך

ארץ ישראל

[[[http://www.youtube.com/watch?v=y4O53–4ims]]]

ואני מאד מאד שמחה היום ומאד גאה היום כי אני מוקפת חברי כנסת חדשים וותיקים, ממפלגות שונות, אנשים נחושים שמאמינים במדינה הזו ובארץ הזו כל אחד בדרכו, כל אחת בדרכה. אני יודעת שיש לעם ישראל על מי לסמוך.

כשדיברתי היום על הרעיון המאחד אותנו, שהוא כמטרה וערך, אני מחזירה את כולנו למושג הראשון, לפעם הראשונה שמופיעה בתנ"ך המילה " אחי". כשהאל פונה אל קין אחרי שרצח את אחיו הוא שואל אותו "אי הבל אחיך"? כתגובה עונה לו קין "השומר אחי אנוכי?.

התנ"ך מלמד אותנו שהאנושות נחלקת לשתי קבוצות אנשים. אלה שהם "שומרי אחי" ואלה שהם אנוכי.

אני מתחייבת היום שאנחנו נעבוד קשה להיות שומרי אחינו.