שלטון החוק בשושן הבירה

כאשר אין אמונה, וכאשר מסגרת החוק היא גמישה ומשתנית תוך כדי תנועה, שלטון החוק נעשה מגוחך. הגולם קם על יוצרו, היוצר על הגולם, ויותר מדי אנשים תלויים באויר

שלטון החוק בשושן הבירה
  צילום אילוסטרציה, להמחשה בלבד (צילום: אתר הכנסת)

שלטון החוק הוא אחד מיסודותיו המוצקים של שלטון אחשורוש. זה בולט לאורך כל המגלה. טבעת המלך יותר חזקה מהמלך. המלך כפוף לחוק. כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב. גם המלך לא יכול להשיב אותו.

הגולם קם על יוצרו, אבל גם ליוצר יש דרכים לקום על הגולם ונפרט אותן בהמשך.

הכפיפות לחוק היא דבר שיש בו יתרונות. קביעת עקרונות יסוד היא כלי עזר חשוב ביותר, שנותן כיוון לממלכה. הממלכה אינה כפופה לגחמות של רגע אלא פועלת לפי כללים מסודרים ומובנים. יש לכך יתרון נוסף: המלך לא כפוף ללחצים. החלטנו וזהו, לחצים לא ישנו את זה. יש עקרון והוא כלל ברזל. הוא לא יתכופף. אנו מדינת חוק. הגדרנו מטרות ונעמוד בהן.

הכלל הזה בא לידי אבסורד כאשר העקרונות הכלליים נקבעים ע"י אותו איש שאמור ליישם אותם. אותו איש שחוקק חוק עקב לחץ, לא יכול לבטל אותו עקב לחץ נגדי. יתרה מכך: יש ערך לשלטון החוק, אם הוא מכיל חוקים שנקבעו מראש, ורצוי: ע"י סמכות עליונה. אבל אם משנים או מחוקקים את החוקים תוך כדי תנועה – אין בהם כל תועלת. לא רק מפני שאפשר להתגבר על חוק באמצעות חקיקת חוק עוקף, אלא גם משום שכל מערכת החוקים אינה עוד מעמד עליון אלא חלק מההחלטות המקומיות. בא לי לגרש את ושתי? יחוקק חוק ושתי. בא לי לעשות עוד מעשה רגעי, המעשה הרגעי הזה יהיה חוק. כאשר מחוקקים חוק כללי מפני אינטרס רגעי, גם מצטערים עליו אח"כ, וגם כל המשמעות של חקיקה בטלה ומבוטלת. החוק שוב אינו מערכת כללים עקרונית עליונה שלפיה מתנהלת הממלכה, אלא החלטה מהרגע להרגע שלטובת העניין קראנו לה חוק. חקיקת חוק לצורך עניין רגעי, מגחיכה את כל העקרון שאנו חיים לפי מערכת חוקים. הממלכה פועלת לפי גחמות של רגע, ועוד הופכת את הגחמות לחוקים.

אבל כאשר המחוקק רואה את עצמו כאלהים, פלא שכל קביעה שלו מקבלת מעמד של חוק אלהי?

סתירות פנימיות

המצב הזה יוצר לא מעט סתירות פנימיות. כדי ליצב את שלטונו מבטיח המלך הבטחות סותרות למפלגות סותרות, ושתי ההבטחות מעוגנות בחוק. על ראשו של מרדכי יש גזר דין מות (או היתר להרגו בי"ג אדר הקרוב), אבל בינתים הוא יושב בשער המלך ונושא בתפקיד רשמי. א"א לבטל את הרשות שנתנה לגויים להשמיד את היהודים, אבל אפשר לחוקק חוק עוקף, המתיר ליהודים להתגונן. את חוק גירוש ושתי אחשורוש לא מצא דרך לעקוף.

וכך, מרדכי משחק משחקים פוליטיים מול המן, ועושה כמיטב יכלתו לרצון שני אדונים: מצד אחד, להראות למלך שגם יהודי יכול להיות פקיד בכיר טוב, ומצד שני: לעשות כמיטב יכלתו למען אחיו היהודים. לא תמיד זה מסתדר. אבל הוא מתמרן יפה מול המן, העושה אף הוא את מעשיו בחצר המלך, לכוון שהוא מאמין בו. המגלה מראה את התככנות בעניין. היא מראה כיצד כל אחד מהם עושה את פעולותיו בחצר המלך, ודי בולט במגלה שמרדכי והמן אינם משוחחים ביניהם לכל ארך המגלה אפילו פעם אחת. כל אחד מצדו עושה את המאמצים הפוליטיים שלו.

הדלת האחורית

ברצוני לבחון את החוק הקובע כי כל אשר יבוא אל המלך אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב. החוק הזה שייך לסוג מסויים של חוקים שנכנה אותו חוקי הדלתות האחוריות. זה החוק היחיד מהסוג הזה המוזכר במגלה, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שהוא אחד מני רבים מהסוג הזה שחוקקו במלכות אחשורוש.

מרדכי, הפוליטיקאי המשופשף, אינו חושש מהחוק הזה. אסתר שמאמינה לכל מה שאומרים לה, מקבלת את החוק הזה כלשונו וכפשוטו ולכן היא יראה מפניו.

מדינה שיש בה שלטון חוק תקין, היא מדינה שבה המלך לא יכול להרוג אדם סתם כי בא לו. הכל צריך להיות מנומק ע"פ חוק. החוק המדובר כאן, מאפשר לו להרוג את מי שנכנס מבלי שיקרא. אבל לחוק יש הסתייגות מובנית – המלך רשאי לא להרוג. את החוק הזה אפשר לנסח בשני נוסחים, שלכאורה הם אומרים אותו דבר, אבל יש ביניהם הבדל של שמים וארץ: אפשר לומר שכל מי שיכנס אחת דתו להמית חוץ ממי שהמלך ירצה להחיות, ואפשר לומר שכל מי שנכנס יחיה חוץ ממי שהמלך רוצה להרוג. ההבדל הוא תהומי ולא בכדי נבחר הנסוח הראשון. אילו היה נבחר הנסוח השני, היה המלך צריך לנמק למה הוא הורג את מי שהוא הורג, והיתה מתחילה מערכת לחצים. לעמת זאת, אם ברירת המחדל היא שכולם מתים, אחשורוש לא צריך לנמק למה הוא הורג את מי שהוא הורג. איש גם לא ידרוש ממנו נימוק אחרי שהושיט את השרביט, נמצא שבפני אחשורוש פתוחות שתי האפשרויות. מבחינת אחשורוש, תפקידו של החוק הוא לאפשר לו להרוג את מי שבא לו, בחסות החוק. מבחינת אחשורוש, משמעות החוק הוא שכל מי שיכנס – המלך יחליט אם בא לו להמית או להחיות. זוהי דלת אחורית של מסגרת החוקים. אבל ההמון הפשוט תופש את החוק כפשוטו. לכן אסתר חוששת להכנס.

אינני יודע כמה פעמים נכנסו אנשים והמלך לא הושיט להם את השרביט. ככלל, אינני יודע כמה פעמים החוק הזה בכלל הועמד למבחן. יש יסוד להניח שאנשים לא לקחו את הסיכון, ובכלל, יתכן שאדם מן השורה שהיה רוצה להכנס – שומרי הסף פשוט לא היו נותנים לו. אבל שומרי הסף הם בסך הכל סריסים, וסריסים לא יכולים למנוע מהמלכה להכנס. כאן הועמד החוק הזה במבחן. כאמור: חוק אחד בלבד שהמגלה מתארת, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שזה רק אחד מני רבים.

ההגיון החקיקתי

ההגיון בקיומה של מערכת חוקים הוא כאשר המלך כפוף למערכת חוקים. כאשר המלך גם מחוקק וגם כפוף למערכת, זה כמו הברון מינכהויזן שמנסה למשוך את עצמו בציצית ראשו כלפי מעלה.

על פי התורה, המלך כפוף לה'. כפיפות זו באה משני כוונים: קבלת מלכות שמים והנמכת מלכות המלך. המלך מצֻוֶּה שהיה עמו ספר תורה כל ימי חייו, כדי שילמד ליראה את ה'. וכן הוא מצֻוֶּה שלא ירום לבבו, ע"י שלא ירבה לו נשים, סוסים וכסף וזהב. אחשורוש מכבד את עצמו בהראותו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. כלומר את כספו וזהבו. הוא רוצה להתפאר גם באשתו אלא שהיא ממאנת, לכן הוא מרבה נשים. להלן מתברר שגם סוסו הוא סוס מלכות מכובד. אחשורוש מכבד את עצמו.

יתרה מכך, אחשורוש באופן מובנה אינו מוכן לקבל סמכות גבוהה ממנו. שלטון פרס הוא שלטון פלורליסטי שאינו מאמין באלהים. הפלורליזם הרווח בממלכה הפרסית, התומך בחופש דת, אמונה ושפה לכל עם, אומר בעצם שאין ערך עליון ששוה לחיות למענו. חופש דת ואמונה פירושו שלא באמת מאמינים בשום דבר, ושהאמונה היא דבר לא חשוב. איש לא יתן חופש בנושאים החשובים לו באמת. איש לא יתן חופש בדברים שהוא מאמין בהם באמת. מי שמאמין שאת הבעיה הפלסטינית צריך לפתור בדרך מסויימת דווקא, או שאסור להפלות במדינה בין בן לאום כזה לבן לאום אחר או בין איש לאשה, או שהתחבורה הציבורית צריכה להיות מעורבת, לא יסכים לתת חופש למי שסובר אחרת לנהוג כפי שהוא סובר. נתינת חופש לעבוד אלהים אחרים פירושה שאין אלהים, ושאלהים הוא לא דבר שבאמת קיים אלא צורך פנימי של האדם לדמיין משהו מרגש. רק עם תפישה כזאת אפשר להיות פלורליסט בענייני אמונה, שהרי אם יש אלהים – איך אפשר לתת למישהו אחר למרוד בו? יתרה מכך – תנאי בסיסי לחופש הדת הוא שהדת לא תתערב בענינים החשובים באמת, והיא תהיה עניינו של האדם הפרטי ולא של הממלכה. שם א"א לתת חופש. מי שאכן מאמין, לא יוכל לאפשר חופש דת. מי שרואה את ידו של ה' בכל מקום, באותה ודאות שבה הוא רואה את הקנה של הנשק שבידי הערבי שמולו, לא יוכל להסכים לתת חופש לאמונות אחרות.

ספר דניאל מציג את ההבדל בין הממלכה הבבלית לממלכה הפרסית: הממלכה הבבלית גוזרת מיתה על מי שלא ישתחוה לפסל שלה, הממלכה הפרסית גוזרת מיתה על מי שישתחוה לאל כלשהו מלבד המלך. אין ערכים עליונים. הפלורליזם והאמירה החד-משמעית שאצלנו לא תהיה אידאולוגיה, הופכים לאידאולוגיה גדולה שהאדם מוכן לצאת למענה למלחמה עקובת דם. מלכות אחשורוש מקדמת אידאולוגיה שעל פיה המלך עוסק בעניינים החשובים באמת: מסים, צבא ופוליטיקה, ומי שיש לו בעיות דת אישיות – נפתור לו אותן. אם יש אחד שלא יכול להשתחוות להמן כי הוא יהודי – אין בעיה. ניתן לו פטור. העקר שבדברים החשובים הוא יקבל את עול המלכות. פטור מטעמי דת תמיד מהוה ראיה לכך שהדת לא נתפשת כערך אמיתי אלא כמין צורך פרטי, מחלה סתמית של האיש הפרטי.

אבל המן מנצל גם את זה. ואומר שאפשר לקבל שלכל מדינה תהיה לשון ודת. אבל דת לעם מפוזר ומפורד? זה הורס את שלטון החוק. זה מצריך נתינת פטורים פרטיים. ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם.

יש חופש, אבל החופש הזה יאכף ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואוי ואבוי למי שלא יהיה חפשי. על אפכם לילות, תהיו חפשיים. והחופש הוא בתנאי שכל אדם הוא אזרח של ארצו ואין להפלות בין אזרחי המדינה. מי שחושב ששני אנשים שחיים באותה מדינה, הם אחד כזה ואחד כזה, הוא מקעקע את יסודות הדמוקרטיה ויש להלחם בו עד חרמה. כי זה נגד דתי המלך.

דתי המלך הם הגוברים. אם אין אלהים – המלך תופש את המשבצת. המלך נעשה אלהים. הוא נעשה החוק. ואנו הלא בעד שלטון החוק. אותו שלטון של מערכת חוקים עליונה שהמלך אמור להיות כפוף לה, נעשה שלטונו האישי של המלך המחוקק תוך כדי תנועה.

לכן מלאה המגלה בביטויים לעגניים, המציגים את המלך כאלהים, כדי ללעוג למלך ההולל והשכור שמעמיד את עצמו במקום אלהים. הוא יושב בחצר הפנימית, בטוי הלקוח מן המקדש. שמן המר, הבשמים ותמרוקי הנשים, באים להזכיר את שמן המשחה, וכן כל לשון כל אותו פסוק, מזכיר את במה יבא אהרן אל הקדש ובמה ימלא את ידיהם. (וחז"ל עוד הוסיפו ודרשו (בהסתמך על הדמיון למשתה בלשצר) שהוא שתה בכלי המקדש ובבגדי הכהן). כלומר: המגלה מציגה תמונה של מלך שמשחק אלהים וברקע מתנגן שיר השכור.

את הואקום שנוצר בלקיחתו של אלהים, ממלא האדם.

במקום כזה, האדם ורווחתו יהפכו לאידאולוגיה. מה שמתחיל כ"שלם מסים ולך לצבא וציית לחוק ובשאר הזמן תעשה מה שאתה רוצה רק אל תבלבל לי את המוח, אתה לא מעניין אותי", ימשיך כאידאל שתעשה מה שאתה רוצה. ממילא היצרים והמתירנות יהפכו לאידאל עליון, והאדם עצמו ימצא את עצמו במקום אלהים.

במדינה כזאת, האדם וגחמותיו הם החוק. החשק הוא העקרון והעקרון הוא החשק. תפישה כזאת שואפת להתפרק מכל חובה או דרישה, ומכל מי שאוכף אותה. יש להניח שעם הזמן היא תשליך מעליה כל משטר וכל מסגרת, ותעשה אידאליזציה ממתן פורקן לכל שאיפה אנושית. עם הזמן היא תיעשה בהמית ונמוכה יותר ויותר. תחת שלטון אלהים בא שלטון החוק. חוק שהאדם כתב.

אז יוצא שהאדם מסתמך על מערכת חוקים שמסתמכת על רצונותיו ויצריו ושאיפותיו של האדם, ושוב מנסה הברון מינכהויזן למשוך את עצמו בציצית ראשו ולתלות את עצמו בין השמים ובין הארץ. פלא שבסוף המגילה כ"כ הרבה אנשים תלויים בין הארץ ובין השמים? איך אמרה הקומונרית זי"ע? אם לא נהיה תלויים באלהי השמים, נהיה תלויים בין הארץ ובין השמים.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
נהנתי- תודה
יהודי | 17-02-2013 2:02