מנהג חדש בא לארצנו לחגוג את חג הפסח בחו"ל. העיתונות הדתית מלאה במודעות, על בתי מלון באירופה שהוכשרו לפסח. והכותרות זועקות: גלאט, למהדרין, מצה שמורה, מצה לא שרויה וכו'. רק עזוב את ארץ ישראל, לאיטליה בהרי הדולומיטים, לסיציליה, לסלוניקי, למלטה, לכרתים ואפילו לגרמניה הטמאה הגיעו היהודים.

כדאי לזכור, שאבותינו הקדמונים, היו הולכים ברגל או על גבי חמורים לירושלים, מסע שנמשך כחודש ימים.

במהלך המסע הם סיכנו את נפשם לחיות רעות, לחוסר מזון ומים, לפגעי מזג האוויר, לשודדים ורוצחים כאשר הם חשופים בדרך, ובלבד לחוג את הרגל בירושלים. הם היו חוגגים שבוע בירושלים וחוזרים את אותה דרך, ואותן סכנות במשך חודש נוסף. רבבות עולי רגל היו מגיעים מבבל בכל רגל. רבים מהם נפגעו בדרך ולא זכו לשוב לביתם ב'שלום'.

גם ממצרים ומאסיה הקטנה היו מגיעים אלפי עולי רגל תוך סיכון הנפש והרכוש. כדאי לקרוא את תיאור העלייה לרגל אצל יוספוס פלביוס ואצל פילון האלכסנדרוני.

אנחנו שזכינו לחיות בארץ ישראל עוזבים אותה בחג הפסח? עיינתי בתורת ישראל ולא מצאתי שם אפילו מילה אחת על "גלאט-מהדרין" ולא מצאתי צו המורה לאכול "מצא שמורה לא שרויה", אבל מצאתי גם מצאתי, שנכתב בתורה שלוש פעמים בנוסח זהה: "שלוש פעמים בשנה, יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות."

ואנחנו מה היה לנו? מה יש לנו לחפש בחג החירות על אדמת אירופה? שם חרדו היהודים כל ערב פסח, במשך אלפיים שנה, וחששו מעלילת דם. וכאשר חג הפסח חלף בשלום, נשמו היהודים לרווחה. מדוע עלינו לפרנס את בתי המלון באירופה?

האם על אדמת גרמניה הטמאה עלינו לקיים "סדר פסח כהלכתו" עם מצה גלאט למהדרין?

אני קורא לעם ישראל שכל כך מקפיד על "מצה שמורה" "לא שרויה", על "גלאט-מהדרין" וכו', לחוג את חג החירות בארץ החירות, ולעלות לרגל לפחות ליום אחד לירושלים. אשרינו שזכינו לחיות בארץ הקודש, מה שאבותינו ואבות אבותינו חלמו, ולא זכו.