הרבה פעמים כשאנחנו לומדים את ההיסטוריה של העם שלנו, יש מצבים שאנחנו שואלים את עצמנו איך עם ישראל התנהג כך?

איך אחרי מתן תורה חוטאים בעגל? איך זה שלמרות ניסי הניסים עם ישראל מתלונן שוב ושוב על הנהגת ה' בעולם? איך יש שנאת חינם כזאת גדולה שמפצלת את המלכות ושמחריבה את בית המקדש פעם ועוד פעם?

לפעמים יש לנו הרגשה של "אם אני הייתי שם לא הייתי מתנהג כך! לא הייתי שונא, כפוי טובה, לא מאמין, לא מאוחד ולא מתחשב."

עם ישראל יש לו תכונה מאוד מיוחדת,  אנחנו עם שזוכ הכל. ההיסטוריה שלנו חשובה לנו מאוד כי אנחנו עם שמאמין בתהליכים ובמהלכים. יש סדר בעולם, אין מקרה ויש בורא שמנהיג את העולם בדרכו שלו. בין אם נרצה להיות שותפים או לא הגאולה תגיע,  אם לא "אחישנה" אז "בעיתה".

אז הנה לנו הזדמנות נפלאה לתקן את מה שאבותינו לא הצליחו לתקן. הנה חזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות ולכל מתבונן ברור שיש פה מהלך ונסיון לנו כעם. האם אחרי שהתפזרנו והתפתחנו במקומות שונים נוכל לחזור לכאן לבית חיינו ספרדים, אשכנזים, מרוקאים, תימנים, פרסים, תוניסאים… ולבנות כאן את בית המקדש. מקום שממנו יצא הטוב לעולם, מקום שיחזק את ייעודנו בעולם בהיותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

היופי הוא שהמחלוקת בין שני האידאולוגיות המרכזיות שמתווכחים עליהם בשבועות האחרונים הוא שבאמת אין מחלוקת, המחלוקת היא בין האנשים הקטנים שאוהבים לעשות כותרות ולנפח. מאז ומעולם היה בעם ישראל מקום לכל סגנון, בין אם זה ללמוד תורה כל היום ולא לעבוד ובין אם זה ללמוד חצי שליש או רוב היום ובשאר לקבוע עתים לתורה.

אין טוב יותר ופחות טוב יש סגנון ומה מתאים לכל אדם לפי נטיותיו ותכונותיו שה' חנן אותו. היו את  שבט יששכר ושבט זבולון, גישת ר' ישמעאל ור' יוחנן בן זכאי אבל לעולם לא היה שנאה ותחושה של אני צודק יותר וכולם צריכים להיות כמוני. ההפך הוא הנכון אי אפשר רק עם גישה אחת.

ברגע שאנחנו בתור יחידים נעריך את השונה ונדע שיש לו בהחלט מקום בתורת ישראל ו"אפילו" נשמח ונקבל את השונה בהבנה שאי אפשר בלעדיו כמו שאי אפשר בלעדי. אז ממילא לא נבכה ולא נספיד בן שלא ממשיך בגישה שהתאימה לי ולא בטוח התאימה לו, אלא נשמח ונדע שהוא חלק מהפסיפס הגדול שנקרא כנסת ישראל.

הדבר הזה יצור מציאות של פתיחות, קבלת השני והפסקת הקטלוג. ילדינו יוכלו סוף סוף להתפתח לכיוון שבאמת מתאים להם בעם ישראל כי כל כיוון יהיה מוערך ולא מושמץ. הרבה יותר קל לנו במקום להתאמץ ולהכיר את האדם שעומד מולנו לקטלג אותו ישר למגירה לפי סגנון הלבוש שלו. צבע הכיפה מעולם לא היווה ולא מהווה מדד ליראת שמים "האדם יראה למעשים וה' בלבד יראה ללב".

יש לנו הזדמנות פז, בואו נתאחד ונתקרב! כדי שלא נהפוך לדף בהיסטוריה שבנינו ובנותינו יאמרו: " אנחנו לא היינו עושים ככה לא היינו מפספסים את ההזדמנות ליצור כאן אחדות". אז אני קורא לכם אחיי ואחיותיי די לשנאת חינם, די לקטלוג, די להשמצות, די לטוקבקים שיורקים שנאה ודי לחפש את הפגמים של השני.

==
נתנאל לוי הוא סטודנט במכון לב.