נוטעים לא רק עבורנו אלא עבור הבאים אחרינו
אצל אנשים רבים ט"ו בשבט מתבטא באכילת פירות יבשים ושירת: "כך הולכים השותלים". אולם בפוסקים ובספרי המנהגים קיבל תוקף של יום טוב, חגה של ארץ ישראל
מהי המעלה הגדולה בט"ו בשבט שמציינים אותו כיום מיוחד? שאוכלים מפירות הארץ נוטעים עצים ועוד יותר מכך אין אומרים תחנון! ראשית, צריכים אנו להבין מה עניינו הפנימי של ט"ו בשבט ומנהגיו. מובא ב"ויקרא רבה": "אחרי ה' תלכו, ובו תידבקון", וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמיים ולהדבק בשכינה? אלא שבתחילת בריית עולם התעסק הקב"ה בנטיעה תחילה, כפי שכתוב: "וייטע ה' אלוקים גן בעדן"; אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא בנטיעה תחילה שנאמר: "כי תבוא אל הארץ". המדרש מציין את חשיבות ההליכה בדרכי ה' ורואה לנכון לציין את הנטיעה כהליכה בדרכי ה'.
ואכן, את אהבתו הגדולה של הקב"ה לנטיעה, אהבה שהיא דווקא לעבודת האדמה בארץ ישראל אנו מוצאים אף אצל אברהם אבינו כמובא במדרש "בראשית רבה": "אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת"- כשראה אברהם את עבודת האדמה של החקלאים בחו"ל, אמר שמרוב שפע, נהרות וחומריות האנשים האלה בעלי נשמות ריקות ופוחזים בהתנהלותם והוא בז לה.
אך כשהגיע אברהם לסולמה של צור, בגבולה הצפוני של ארץ ישראל, וראה את יושבי הארץ עובדים את האדמה, הוא הגיב בצורה שונה וכשראה את יושבי הארץ עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור אמר: "הלוואי שיהיה לי חלק בארץ הזו". אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת". אברהם אבינו ראה את הקדושה המיוחדת של הארץ אפילו כאשר יושבים עליה גויים.
ארץ ישראל היא קדושה מצד עצמה, ולכן היא שייכת לעם היהודי, ומתוך קדושה זו באות מצוות קדושות השייכות לארץ ולאדמתה. החרל"פ מציין כי "קדושת ארץ ישראל היא קדושה עצמית ופנימית, ומפני זה ישנן מצוות מיוחדות שתלויות רק בה. לא שקדושת ארץ ישראל תלויה במצוותיה, אלא אדרבה מתוך קדושתה נצטוו עליה במצוות אלו, ועל ידי קיום המצות התלויות בארץ מגלים את קדושת העצמית של הארץ".
עתה נבין את כעסו של הרב של יהושע בן לוי כאשר ראה שארץ ישראל נותנת פירותיה לערבים, בזמן שעם ישראל אינו נהנה מכך, כמובא במסכת כתובות: "ארץ ארץ הכניסי פירותייך! למי את מוציאה פירותייך, לערבים הללו שעמדו עלינו בחטאתנו?" רבי יהושע בן לוי ראה בנתינת פירות לזרים כבגידה בתפקידה של ארץ ישראל.
חשבתי לומר שעיקר החג מתבטא דווקא באכילת פירות הארץ, על פי המעשה במסכת תענית כאשר ראה חוני המעגל אדם שנוטע עץ חרוב ושאלו: "הרי עץ החרוב נותן פרי אחת לשבעים שנה, אם כן מדוע אתה נוטע עץ שלא תזכה לאכול ממנו? ענה לו: "אני מצאתי עולם עם חרובים מוכנים לאכילה, כמו שקיבלתי עולם עם חרובים, כך אטע עבור ילדיי, שגם להם יהיה חרובים".
עבודת האדמה, מעבר לכך שמבטאת את האמונה בקב"ה וזורע שמאמין שהתבואה תעלה יפה, היא מבטאת את הגישה שאני לא חי לעצמי אלא דואג לאחרים, ואף לאלו שאני לא מכיר ולא אכיר. כך כותב גם הראי"ה קוק זצ"ל בפתגם החודש לחודש שבט, שנת תרע"ד: "חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המופיע בתקפו בעץ החרוב".
המיוחד בעצי פרי הוא שאני לא דואג לדור שלי, אלא לדורות הבאים. אני עובד שנים על מטע ודואג גם הלאה להמשך קיומו של עולם ומתקן עולם במלכות שדי. יהי רצון שנזכה להמשיך לראות את ארץ ישראל נותנת פירותיה.
הכותב הוא ראש ישיבת נחלת יוסף שבי שומרון, מחבר ספרי שיטת הסימנים
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו