בחיי שקשה כבר לנשום פה. אנשים מסתובבים עם קיבה רגישה במיוחד בכל הנוגע לכך שדוחפים להם ערכים ואידאולוגיות ברחוב או בצורה ממסדית. כולם אנינים ופגיעים כאפרוח פלומתי במיוחד, אך הופ הופכים צד ואין להם בעיה להיכנס באמאמא של הצד השני.

נהיה צפוף וחנוק. מודעה חסרת טעם, צבע וצורה עם חרד"ל על הדגל מקפיצה את המגזר כאילו הובילו את כולנו אל הטבח. מהצד השני פעילים מנסים להלשין על דוכני הנחת תפילין ברכבת למען השם- "כי זה נוגד את התקנות".

הרב אריאל זוכה בפרס ישראל ולא עוברות עשרים שניות וכבר מצאו אמירה שלו נגד להט"ב והתחיל הקמפיין לשלול לו את הפרס. מאידך עמית סגל ממליץ לכל המגזר הדתי להשליך את ספריו של חיים באר בגלל התבטאויותיו האומללות נגד דתיים וליאור שליין מצליח להעביר רבים על דעתם.

לזה אפשר להוסיף את גל אוחובסקי שמתנגד לפופולריות של ישי ריבו, כאילו הוא חולש על הטעם המוזיקלי הלאומי. אני חושב שאת החוף המזרחי בארה"ב פוקדות פחות סופות.

הכל מאוד דיכוטומי. הכל נדחס לשאלה הלנו אתה או לצרינו? המשחק הוא כפול, כי אם נאמר עמדות בנחת ובמרכבות אז איש לא ישים לב, ואם נעורר איזו פרובוקציה אז נועלה על נס, השיח ירקוד סביבנו הורה ונזכה לחיי חצי שעה.

האם אתה גנץ או נתניהו? איימן עודה או איתמר בן גביר? אין מרחב לאמצע, הכל שיח קצוות שיצא מפרופורציה. ככה זה בעולם בו המסר הוא קצר, ואולי העובדה שכבר מערכת בחירות שלישיות לא הצלחנו להכריע מי יקים כאן ממשלה משפיעה על מצב הרוח הלאומי. ואולי זה תמיד היה ככה.

אין איזה פולמוס גדול, אין יכולת להכיר בכך שיש אחרים שחושבים אחרת, הכל התנצחות אינסופית כשנראה שכל אחד לא מבין בכלל היכן מתחילים ונגמרים הכאבים של השני. כולם נחלקים לשמאלנים- אוהבי ערבים מצד אחד, או לבבונים ומשיחיים מצד שני. זה די מעייף המשחק הזה.

כל מפגש בין הצדדים נראה כמו התיאורים הציוריים ממגדל בבל, בהם איש לא הכיר את שפתו של האחר. זהו שיח חרשים מחריש אוזניים במיוחד.