"אמא, אני לא מסוגלת להישאר יותר בסלון"

  (צילום: שאטרסטוק; תמונה קטנה: עידן גולדנברג)

יום שישי, אני ודובי מחליטים להתפצל, לערב בנות שלי ושל ליו'ש בבית וערב בנים של אלוני עם לביאקוש בקולנוע.

אני וליו'ש, הכנו לעצמנו ארוחת ערב כיפית. שיחת בנות מצחיקה ומרגשת ואז מחליטות לראות יחד 'נשים קטנות'. פופקורן, כריות, שמיכי, מתכרבלות יחד.

25 דקות לסרט, ואז…בום מטורף. ליו'ש נלחצת ואז מגיעה האזעקה; 'צבע אדום , צבע אדום'. רצות לממ"ד, מחבקת את ליו'ש והיא כבר עם הידיים על האוזניים. לולי עדין מאופקת. אני, מלאה כבר בעצבים ובאסה, אך שומרת על פאסון, מנסה להרגיע ולהחזיר את ליו'ש לסלון, להמשיך בדייט שלנו.

ליו'ש מסתכלת עליי, הידיים עדין על האוזניים. מבקשת קצת להישאר לבד ויוצאת אחרי 5 דקות.

אני שמחה, שוב נשכבות. ואחרי כעשר דקות, ליו'ש מתפרצת בבכי, בדיוק ברגע מאוד עצוב בסרט. ואני מהיכרותי עם רגישותה של ליו'ש חושבת שזה בגלל הרגע העצוב. שואלת אותה; ליו'ש את בוכה בגלל בת'? ( גיבורה בסרט), והיא מתחילה לבכות עוד יותר חזק, נחנקת מדמעות.

ואז מתוך הדמעות היא צועקת 'אני לא מסוגלת להישאר בסלון, אני הולכת לממ"ד'. ואני באותו רגע מבינה שהיא אספה את עצמה בשבילי, היא חזרה לסלון בשבילי, כדי לא לאכזב אותי, לא להרוס את הבילוי שלנו, אבל הנפש שלה לא עמדה בזה.

לוקח זמן לליו'ש להירגע אבל בממ"ד היא נרגעה יחסית מהר ואז בין רגע מחליטה שלא מוותרת על להמשיך לראות את הסרט.

כידוע , אני טכנופובית, לא מצליחה לחבר את המחשב למסך, לנטפליקס ואז ליו'ש תוך דקה מחברת את הכבל, למחשב, יודעת את הסיסמא וכל מה שצריך. ותוך מספר דקות אנחנו ממשיכות לראות את הסרט. אמנם לא בסלון הנעים והנוח שלנו עם המסך הגדול, אבל סיימנו את הערב יחד מחובקות עד סוף הסרט המקסים.

אז תוכניות לחוד ומציאות לחוד. אבל זו שגרת חיינו. זה היה השישי שלי. ואיך היה שלכם?

=======

קמילה מילנר לנדסקינד היא תושבת קיבוץ ארז בעוטף עזה, פעילה חברתית ומשנה למנכ"ל בעמותת 'תוצרת הארץ'

מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן