אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

משורר העצב הלאומי מכה רביעית, והפעם בגוף

הרב אלחנן ניר הוציא ספר שירה רביעי - גוף שנתת בי. בספרו החדש הוא צועד דרך שער חדש ובודק דרכו את עולמו: הגוף. אורן קלך על היכולת שיש לרב ניר: להיות הערת שוליים

משורר העצב הלאומי מכה רביעית, והפעם בגוף
  כריכת הספר גוף שנתת בי

הרב אלחנן ניר הוציא ספר שירה רביעי, בספרו החדש הוא צועד דרך שער חדש ובודק דרכו את עולמו: הגוף.

"פתאום לתת לאצבעות למשוך בלשון שתצעק: הגוף הזה לך ראש חידושים; ראשון הוא לך." (הגוף הזה לך, עמ' 6)

ניר, שב ובוחן בספרו את הסוגיות שמעסיקות אותו: חיי יום יום- הורות, זוגיות, לימוד תורה, אלהים ברצוא ושוב שלו, יתמות [שכול אם (עם התמודדות חדשה- שכול אב של אשתו)], לספר מתלווה בעדינות גורם נוסף – הגוף.

הגוף אצל ניר מוחשי ביותר: "האויר שנכלא בין הצלעות מתגלה כשתף לבגידה" (רודפים אותה, עמ' 69), התמונה מיד מצטיירת בראש, אפשר כמעט לעקוב אחר המסלול הגופני המצטייר בנפש הקורא.

אלחנן ניר (מיכל פתאל באדיבות מקום לשירה)

הגוף מרגיש, לא הנפש או הנשמה, הגוף עצמו הוא המושא של חיצי האהבה של הנפש, הוא "אינו מעכב מלכנס בו חוטי האהבה" (חיצי אהבה של הנפש, עמ' 48). הגוף עצמו הוא הפחד הוא "מטליא עין בכל אצבע, עין רועדת על כל שערה" (מאין יבוא הסכין, עמ' 17).

הגוף של ניר הוא גם האמונה, האמונה הנקרעת, שמתקלפת ממנו, היא חלק גופני, היא לא במילים או במחשבות, היא כאן במוחשיות הגדולה ביותר, בגופה, בגופו. (האמונה שלי נקרעת, עמ' 11).

תפיסה כזו של גוף מנסה לייצר יחס שונה מהמוכר לגוף שלנו, הוא לא כלי, הוא לא רק כאן כנהג הצמוד של המח שצף לו בתוך הגולגולת, הוא כאן, חי וקיים ומלא בסוד של החיים, מלא באתגר והתמודדות שהם מן הדרגה הראשונה והבסיסית ביותר. במובן מסויים אלחנן ניר מתכתב ומפתח את יצירתו של חנוך לוין. לוין מתעסק בגוף הגרוטסקי, העלוב והמאוד ארצי, ניר לעומתו, רואה את כל הגוף הזה כמתנת האל, כמסע אינסופי שנשלחנו לחוות אותו פה, בעולם הזה, ולכן כדאי לפחות שנקשיב למה שהוא אומר. בעוד שלוין מבקש את חוסר המשמעות מתוך כל מיצי הגוף הללו שמשתפכים על הבמה בתיאטרון כזה או אחר ניר מעיר את תשומת ליבנו למימד הגופני ושואל אותנו – 'לאן זה מוביל?'

עצב של יום-יום

את הרגש הצורב של שירה מדויקת, תחושת הרטט הממוקמת בין הצלעות לבית החזה, שגורמת לשערות שעל העורף לסמור ולנשימה לרגע אחד, רק לרגע, להיעלם, אני מכיר היטב. בספרו של ניר הרגשתי אותו שוב ושוב ונמהלה בו תחושה נוספת כחול-עמוק, מבט נפול. 'משורר העצב הלאומי' נדלקו המילים בראשי, ואיתן התגלגלתי כמה שבועות עד שישבתי לכתוב את הבפנים של הבטן.

ניר כותב בעצב. השכול קורא אלינו מבין לבושים שונים, פעם כילד, פעם כמציאות ירושלמית של פחד מפני דקירה, פעם דרך מות אם או אב ופעם דרך האנשים הנורמטיביים.

"הכאב שאין לאן להוליך" (האנשים הנורמטיביים, עמ' 24) ניר נושא עליו את הכאב. הוא מרגיש בשביל כולנו דרך המקום האינטימי ביותר ואפילו ברגעים של כלל-ישראל של "לדמין בכל רגע מאין יבוא הסכין" (מאין יבוא הסכין, עמ' 17) ניר מדבר מתוך היום יום שהוא "לחזר הביתה לארוחת ערב עם הילדים".

הבקשות שלו, הרצונות, התהייה, החיפוש, התהום היא מול היום-יום הפשוט. לכן, 'משורר העצב הלאומי'. כי יש בו דיוק מילים של משורר, פרטי, אינדיבידואל-קיצון ; עצב של יום-יום, ("אני בצרה היא אומרת; כלם כאן בצרה ; נו נו ; יש תור גברת" (חדר המתנה, עמ' 16)) ; ואת כל זה הוא מצליח להכניס גם לרגעים שעוברים על כולנו יחד כעם, כלאום. אלחנן ניר נושא את העצב של כולם.

היכולת להיות הערת שוליים

צריך להעיר על יכולת נוספת שיש לרב ניר: להיות הערת שוליים. בחלק ניכר משיריו מופיעות מילים של אנשים אחרים לפני השורות שלו, ההתכתבות שהוא מייצר לנו כקוראים מרתקת. הוא מכניס אותנו לעולם תוכן שונה ואז מחזיר אותנו לתוכו, לנבכי נפשו, להתמודדות, לקריאה המחודשת שלו בטקסט הקדום. (וכשהטקסט הוא תלמוד או שפת אמת הכל הופך להיות מוכר, 'פירוש' הופך להיות 'מדרש').

==

אורן קלך הוא תלמיד לרבנות בישיבת מעלה גלבוע ושנה שלישית בבית הספר למחול 'כל עצמותיי תאמרנה', מתעסק וחוקר גוף.

אם בכתבה נמצאה טעות או פרסומת לא ראויה. דווחו לנו >
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו