כולם רודפים אחרי קולות הציונות הדתית. כפי שפרסמנו אצלנו בסרוגים, כחול לבן שילשה את התקציב שהיא מתכוונת להשקיע בקמפיין במגזר הדתי לאומי, ליברמן נפגש עם עיתונאים מהמגזר וכמובן הליכוד וימינה רוצים אצלם את הכיפות.

לצופה מהצד נראה כי מי שמחוזר כל כך הרבה הוא בר מזל ובר כוח, אך דווקא זו נקודת התורפה והחולשה של הציונות הדתית. הציבור שגדל וחלוק בנושאים רבים כבר בקושי יכול לשבת במפלגה אחת. ראינו את זה במאורעות השבוע שעבר, איך נדחקו בנט וסמוטריץ' והרב רפי לאותה מפלגה והשאר עטים על העודפים.

כי ברור לכולם שבנט קיפל את המיזם לפרוץ לחיבור עם חילונים והרכיב שוב את הבית היהודי בצורה משונה יחד. המיזם הראשוני של בנט הוא לא חיבור טכני, או מתכון לקצירת מנדטים- אלא רבים בציונות הדתית מרגישים שותפות גורל עם חילונים בסוגיות רבות. אלו אנשים שהזהות היהודית שלהם, הקשורה אל המקורות, חזקה מאוד- וזו לא זהות ההלכתית. בשני צדי המתרס יש אנשים עם כיפה ובלי כיפה ששואבים השראה וזהות מהיהדות הלא הלכתית, זו שמחוברת אל הטקסטים, הטקסים והמקורות. אבל המיזם הזה- כל עוד נתניהו בשטח לפחות, כשל. בנט לא אזר אומץ לצאת להרפתקה שוב. גם נתניהו לא נתן לו ברירה.

בנט נאבק להשיב הביתה את אותם אנשים שפרשו איתו, אך כבר יהיה להם קשה לשוב וללכת יד ביד עם סמוטריץ' והרב רפי פרץ (שלו לומר שרבים מן העבר השני זועמים על הדרך והפקרת בן גביר).

כל אלו שוחים במרחב עליו יש מאבק קשה. לרבים מהם הזהות הימנית- ניצית חזקה יותר מהזהות היהודית-דתית. לכן יש כאן שתי נקודות משחק, האחת סוגיית הדת והמדינה- שם יטו לפשרות ולאלטרנטיבות שמציגים כחול לבן ואפילו ישראל ביתנו (מבחינת התוכן, לא ההתלהמות המשסה), אבל הצד השני זה "החיים עצמם"- כפי שהגדיר זאת פעם נתניהו. הביטחון והנחישות במאבק הקיומי על הארץ לא תם ולא חלף, ושם לרובם יש עמדות ימניות.

לכן בנט ינסה להזכיר שליברמן שווה "אי חיסול הניה", ליברמן יגיד שנתניהו מנע זאת ממנו בקבינט ויזכיר את ההסדרה עם עזה בה אשמים הצמד בנט ונתניהו, נתניהו כמו נתניהו תכף מחיל ריבונות על עבר הירדן המזרחי אם צריך, וגנץ רץ לספח את הבקעה.

עכשיו כשתכנית טראמפ על השולחן כחול לבן במבוכה כי כל עוד השיח הוא ביטחוני- ימני היתרון לנתניהו- ובנט, דיבורים על דת ומדינה וחסינות היתרון לכחול לבן.

הציונות הדתית מוצאת שחלק לא מבוטל ממנה יכול לשמש כנשק שובר שוויון בין הגושים- שם יש סטגנציה.

 

פורסם לראשונה בעיתון 'יום ליום'