עו"ד על הפרשה • פרשת שמות: 'והן לא יאמינו לי' – לשון הרע על ציבור
תקופות בחירות מזמנות הזדמנויות מצד בעלי אינטרסים לבוא חשבון עם קהלים שונים. ברגעים אלו רמת ההקצנה שוברת שיאים ומרקיעה שחקים. וכל המקצין הרי זה משובח. מיותר לומר שמדובר בהתבטאויות מיותרות, שטוב היה אילו לא נאמרו. אך כאן עולה השאלה האם לקבוצה עומדת הגנה מפני התבטאויות מעין אלו?
בחברה דמוקרטית מוכרת זכותו של האדם לשמו הטוב. ההגנה שמקנה הזכות לשם טוב אינה מצטמצמת רק לפרט בודד ותחולתה משתרעת גם על קבוצת אנשים, גם חבר בני אדם זכאים להגנה על שמם הטוב. כך למשל חוק איסור לשון הרע מכיר בלשון הרע על קבוצה [סע' 4].
החוק מקנה ליועץ המשפטי לממשלה את הסמכות להגיש כתב אישום כנגד אדם שפרסם לשון הרע על ציבור. למרות הסמכות שהקנה החוק ליועץ המשפטי לממשלה מאז קום המדינה ועד היום היועץ המשפטי לממשלה לא הפעיל סמכות זו אף לא פעם אחת. מה שמעורר את השאלה האם באמת יש מקום להגנה על שמו הטוב של הציבור? תשובה לשאלה זו ננסה להטוות דרך המשפט העברי.
משה 'חושד בכשרים'
פרשת השבוע מתארת את תהליך מינויו של משה למנהיג שיושיע ויוציא את עם ישראל ממצרים. בתחילה משה אינו מוכן לקבל עליו את התפקיד. והדברים מובאים בדיאלוג שמתנהל בין משה לבין האל כאשר המסר הבוקע ממנו היא דחיית בקשת האל והימנעותו של משה מקבלת התפקיד.
במהלך הדיאלוג מעלה משה, בין היתר, את הטענה "והן [=עם ישראל] לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" [שמות ד;א], במילים פשוטות טוען משה שעם ישראל לא יקשיב ולא יאמין לדבריו.
https://www.youtube.com/watch?v=DyvfuhIdek4
משמעות דבריו של משה ומה אלו מקפלים, מתבררים במדרש שמשמיענו : "אותה שעה דבר משה שלא כהוגן הקדוש ברוך הוא אמר לו: 'ושמעו לקולך' והוא אמר" 'והן לא יאמינו לי'" [שמות רבה שמות פרשה ג,יב]. לפי המדרש משה בדבריו מטיל דופי בעם ישראל כולו, שהרי משה לא דיבר עם בני ישראל, ובכלל משה נמצא במדיין הוא מנותק מההוויה הישראלית שאופפת את הרחוב הישראלי במצרים ולכן הוא לא יכול לדעת מה תהיה תגובתם. במילים אחרות משה 'חושד בכשרים' [רש"י שמות ב;ב]. ובמילים פשוטות יותר דברי משה אינם במקומם והם מהווים הוצאת שם רע על עם ישראל.
אלא שהעניין אינו מסתכם רק ב'נזיפה', ובעקבות הדברים משה מקבל שני אותות שיש בהם כדי להוות סוג של עונש על הדברים 'הלא ראויים'. שני האותות הם המטה של משה שהופך לנחש, והשני משה מכניס את ידו אל חיקו וכאשר הוא מוציאה משם היד עם 'צרעת'.
על משמעותם של אותות אלו מסביר המדרש. "מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו נתן לו אותות לפי דבריו,… מטה…שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר ויאמן העם, בני מאמינים…,תפס משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו" [שמות רבה(וילנא) שמות פרשה ג,יב] המטה הופך לנחש, לא בגלל שזה האות שהכי קל או פשוט לעשות ממטה, אלא בגלל שהנחש הוא דמות שמקפלת בתוכה את התכונה של 'לשון הרע' כפי שמצינו במדרש "איש לשון, זה הנחש שאמר לשון הרע על בוראו" [בראשית רבה (וילנא) בראשית פרשה כ,א].
כי עזבו בריתך בני ישראל
האות השני שמקבל משה, שידו הופכת למצורעת. גם כאן מסביר המדרש מדוע דוקא 'צרעת' :אמר לו [=האל] מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת…אף אתה ראוי ללקות בצרעת" [שמות רבה(וילנא) שמות פרשה ג,יג]. ממשיך המדרש ושואל מדוע היה צריך משה להכניס את ידו לחיקו? "לפי שדרכן של לשון הרע לומר בסתר…ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, לקח את שלו על שהלשין, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר מכאן אתה למד שכל החושד חבירו בדבר ואין בו לוקה בגופו" [שמות רבה(וילנא), שם]. הצרעת לפי חז"ל היא תוצאה של הוצאת שם רע [ערכין טו,ב], ולכן בעקבות דבריו של משה על עם ישראל הוא ידו הופכת למצורעת.
התפיסה לפיה אמירת לשון הרע על עם ישראל אינה מתקבלת בסלחנות אינה מיוחדת רק למתואר בפרשה עם משה. ודוגמאות נוספות לכך מצויות במקרא, כך למשל: אנו מוצאים אצל אליהו הנביא כאשר הוא בורח מפני איזבל אשתו של המלך אחאב אשר ביקשה להרוג אותו. במנוסתו מגיע אליהו עד להר חורב. בהגיעו להר חורב שואל האל "מה לך פה אליהו" [מלכים א יט;יג] תשובתו של אליהו "קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו, ואת נביאך הרגו בחרב, ואוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה" [מלכים א יט;יד]. ומיד אחר כך אנו קוראים שהאל מצווה את אליהו לך "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך" [מלכים א יט;טז]
במקום שהכתוב מקצר חז"ל מאריכים ועומדים על טיב הדיאלוג בין האל לאליהו, "אמר לו הקדוש ברוך הוא בריתי שמא בריתך, ואת מזבחותיך הרסו, אמר לו מזבחותי שמא מזבחותיך, ואת נביאיך הרגו בחרב, אמר לו נביאי ואת מה איכפת לך, אמר לו ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה,…ובאותה שעה שאמר אליהו על ישראל לשון הרע אמר לו הקדוש ברוך הוא אליהו עד שאתה מקטרג את אלו…אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל" [שיר השירים רבה(וילנא) פרשה א, ו]. גם כאן האל אינו מקבל את דבריו של אליהו הנביא ואת לשון הרע על עם ישראל, והמדרש מלמדינו שאין מקום למנהיגים שמוציאים את דיבת עם ישראל, ואם מנהיג נוהג כך יש להדיחו מתפקידו.
"לא ילמד קטגוריה על ישראל אפילו הדור רשעים"
מקרה נוסף מתואר אצל הנביא ישעיהו אשר למראה החיזיון מעיד על עצמו ועל עם ישראל "איש טמא שפתים אנכי, ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני" [ישעיהו ו;ה]. בהמשך הנביא מתאר "ויעף אלי אחד מן השרפים [=המלאכים] ובידו רצפה [=גחלת אש] במלקחיים לקח מעל המזבח. ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר: [ישעיהו ו;ו-ז].
מסביר המדרש את פשר האירוע מדוע היה צורך לקחת גחלת אש בוערת ולשים אותה על פיו של הנביא, "למי שאמר דלטוריא על בני" [שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א,ו] כלומר הנביא נענש בגין הדופי שאמר על עם ישראל "ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב". גם במקרה של הנביא ישעיה אנו מוצאים עונש שהנביא מקבל בגלל הדברים שאמר על עם ישראל.
אבל לא רק בתקופת המקרא אלא גם בתקופת האמוראים, אנו מוצאים את האגדה על רבי אבהו וריש לקיש שנכנסו לאותה מדינה של קיסרין. אמר רבי אבהו לריש לקיש: מדוע צריכים אנו להכנס למקום שמחרפים ומגדפים את האל. ירד ריש לקיש מחמורו תפס בידו חול ונתן בפיו. כאשר שאל ר' אבהו לפשר מעשיו, ענה ריש לקיש אין הקב"ה מעוניין במי שמקטרג ומוציא לעז על עם ישראל [שיר השירים רבה, שם]
מגמה זו ממשיכה הלאה ומופיעה בהגותם של גדולי ישראל. כך למשל אנו מוצאים בדבריו של ר' אלעזר אזכרי, מקובל מצפת בן המאה ה-16, שכתב ב'ספר החרדים' "לא ילמד קטגוריה על ישראל אפילו הדור רשעים" [ספר חרדים, פרק מז, פסקה כג], כך גם ר' אליעזר פאפו, פוסק מקובל בן המאה ה-18 משמיענו "ביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה, או בגנות בני עיר, או בגנות שבט מישראל…וידוע…שהקדוש ברוך הוא מקפיד הרבה על המלמדים קטגוריה על ישראל, ואין לך כל עיר, ומשפחה ושבט וכל איש שאין בו בר ותבן, ואין עץ בלא עשן, ואין שלם בכל אלא אחד יחיד ומיוחד יתברך שמו…ומה גם שאין לכלול ולגנות כל משפחה או כל העיר בשביל איזה אנשים מהם שנמצאו אשר לא טוב עשו. ואם גדול עונש לשון הרע למדבר על היחיד, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת למדבר על הרבים [פלא יועץ, ערך 'לשון הרע'].
גדול עוונם מנשוא וחייבים עונש גדול
עקרון זה אינו נחלתו הבלעדית של תחום ההגות, בתשובתו של ר' שמואל מדינה, המהרשד"ם, מגדולי חכמי סלוניקי במאה ה-16, אשר נשאל אודות דברי לשון הרע שנאמרו על ציבור שעוסק בחסד. וכך הוא קובע: "אין ספק שהאיש או אנשים אשר דברו סרה על חברה קדושה ההולכים בדרכי ה' גדול עוונם מנשוא וחייבים עונש גדול וצריכים תשובה ולבקש מחילה וסליחה וכפרה כי גדול הכבוד אשר ראוי לחלוק לעוסקים במצוה" [שו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן ק].
דומה כי הגישה המשתקפת ממקורות המשפט העברי מלמדת על רגישות והגנה על שמו הטוב של הציבור. הגנה זו אינה נטולת סנקציות, וכבוד הציבור מחייב התייחסות ספציפית וענישה שתהלום את חומרת הפגיעה בציבור, אמנם אין צריך להפוך כל התבטאות כנגד הציבור כקרדום לענישה אך בוודאי שיש להיזהר בדבר ומקום שהדבר מתבקש, ראוי ונכון יש אף למצות את הדין.
==
אלישי בן-יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
