הרב עמיחי גורדין השכיל לנתב את פארסת הימים האחרונים למקום חיובי. למרות זאת, מכיוון שאיננו עסוקים רק בעמידה אל מול הציבור הנאור, התקשורת והשמאל, אלא גם בדמותנו הנשקפת אלינו מן המראה, לא אמנע מלומר:

א.   לרבנים אסור לעסוק בפוליטיקה – בפעם המיליון, בשם השם. כשפוליטיקאי מפר הבטחות, מותר לו איכשהו. אבל כשרב (ואפילו רבצ"ר לשעבר) מצייץ 'מילה זו מילה' ואחרי כמה דקות דורס את עצמו לדעת, מה עלי לחשוב עליו כרב? אינני מחסידיו של בן גביר, ולא יזיק פוליטית שמלך הספינים, האלימות התקשורתית והסחטנות יפסיד גם הוא פעם בתרגיל מלוכלך. על דאטפת אטפוך. אבל מה עם חילול השם? איך מי שמפר את מילתו כך לא מתבייש לנשוא נאום צדקני על האידיאלים של עם ישראל שעומדים מול עיניו? מה זה אומר על המושג 'אמת', 'אידאלים', 'טובת עם ישראל' אם זה מה שהטובה הזאת דורשת?

ב. ערך האחדות. כל הזמן שומעים על הצורך באחדות, למה כולם מתאחדים ולא אנחנו, גודל השעה וכו'. אין מי שיאמר ש'המלך הוא עירום' ומאחורי המילים היפות לא עומד ולא כלום. ראשית, גם אם האיחוד היה מביא מנדטים, על פניו, הימין לא הולך לקבל רוב של 61 והמצב הפוליטי הנוראי עומד להיות תקוע הלאה. אז איפה אנשים משכילים בציבור שיורידו את מפלס הרעל ויסבירו שאין לכל הוויכוחים הילדותיים הללו שום משמעות (וממילא אין צורך להתווכח)?

שנית, כל בר דעת מבין שאם המטרה היא להגיע לרוב (בהנחה שזו מטרה מוסכמת), שתי מפלגות נפרדות יביאו יותר קולות. אומרים את זה הסקרים, אומר את זה השכל הישר. הרי סמוטריץ בעיני הליברליים הוא קיצוני מדי ובנט בעיני החרד"ליים ליברלי מדי. שלא לדבר על 70-80 אלף קולות של עוצמה, שבהנחה – שוב – שהמטרה היא למקסם את הקולות, היו נאספים גם הם. נכון, היה בזה סיכון שלא יעברו, אבל ברור עכשיו שמפלגה מאוחדת תקבל פחות משני חלקיה. אז מה המשמעות של  ערך ה'אחדות' ולמה אין לנו אנשים פרקטיים שיסבירו את מה שכל כך פשוט?

שלישית, מתורתה של איין ראנד למדנו שאנשים ראויים להערכה אם הם הוכיחו את עצמם כראויים לה. אפשר להגיד מה שרוצים, אבל בנט ושקד הוכיחו את עצמם כשרים טובים, קידמו דברים שהיו חשובים להם ותפקדו פוליטית מצוין; סמוטריץ הוכיח את עצמו כצעיר ומבריק, שר שהשתלב במהירות, וכמבין עניין; ואפילו בן גביר יודע לקדם טוב (בדרכים שלו, אבל לשיטתו) את ענייניו. כל השלושה הללו יודעים לכבד אחד את השני, בין אם הם מתאחדים, ובין הם משתדלים שלא להתאחד. הם מבינים היטב מה כל אחד משדר, איזו תועלת ציבורית הוא מביא לציבור, ומשתדלים לפעול ביחד. ככה פועלים בעולם המודרני, גם בשדה התורני. זהו ערך אמיתי בעיני, וכך גם אנשים עם דעות מנוגדות מסוגלות להתאחד סביב מטרה משותפת; זהו גדול השלום. במקומם, חלק מהציבור הדתי לאומי נדרש (ע"י דמויות המפתח שלו) להעריך דמות שמעולם לא הוכיחה שהיה בה משהו (בשדה הפוליטי), שעשתה כל טעות אפשרית. איזה ערך יש בזה?

ג.  הבוקר רק אדם אחד יושב וצוחק. האיש מבלפור מלהטט בציונות הדתית, מאיים, ממליך ואז מפרק, מושיב מלכים לכיסא ואז מפרק את הרגליים. הוא שדוחף ל'אחדות', הוא הראשון שעוד שבועיים יפעיל את התעמולה כנגד 'בנט ומפלגת הקיצוניים החשוכה' (גם בלי עוצמה), וישתה את המנדטים שבנט היה מביא אם היה רץ לבד. מה יוצא לו מזה? הליכוד יגדל קצת, אבל על פניו זה לא יעזור. אבל המצב הפוליטי ייתקע הלאה והוא ימשיך להתבוסס בבוץ עוד קצת בלי שמשהו יתקדם ויאיים חלילה על קיומו. למי שחושב שהוא הפחות גרוע מבין האפשרויות, אין ברירה אחרת. אבל מה זה אומר על הציונות הדתית אם הוא מביא את זקן הרבנים ותוך שעה מצליח לכשף בה כרצונו?

ד. לרבנים אסור לעסוק בפוליטיקה – כבר אמרנו? האם רק לי נדמה שככל שמוציאים את הנאומים חוצבי הלהבות על 'טובת עם ישראל' ועל 'אחדות', כוחות השוק של הציונות הדתית יודעים למקם את עצמם היטב וכל צד ממקסם את היכולת שלו לטובת הציבור אותו מייצג, לבד וביחד? אז אולי נגביר את לימוד התורה מחד, ואת הערכים והאידאולוגיות הגדולות נפתח בנפרד, אבל כשנרד לשדה הפוליטי נתן למומחים בתחום לשחק לפנינו, ואז אולי נגלה שגם התורה וגם הערכים יצאו נשכרים ולא מבוזים כמו שכולנו מרגישים אתם הבוקר?

 

הרב משה כהן, תושב ירושלים, רב קהילה לשעבר