כבר חודשיים שהמגזר הסרוג נמצא בטלטלה. שנה אחרי פירוק הבית היהודי, עדיין לא מצליחים להגיע לנוסחה שתייצב את המערכת.

בבחירות 2019 מועד א', התרסקו בנט ושקד אל מתחת לאחוז החסימה. קמפיין מאסיבי של אנשי תקשורת החזיר את שקד לראשות הרשימה, כשדווקא עוצמה יהודית שנחלצה לטובת הבית היהודי והאיחוד הלאומי נזרקה החוצה כדי להתרסק בתורה על אחוז החסימה.

פוליטיקה זה לא עסק לאנשים נאיביים, היא גם אכזרית לפעמים, ובדרך כלל נעשים בה מהלכים ציניים. אבל במצב של המגזר הסרוג, צריך להכריע ואת זה לא מצליחים מי שמתיימרים לעמוד בראשו לעשות.

גם במו"מ במועד ב' וגם במועד ג', אנשי הימין החדש לא מוכנים לשרטט את הגבולות שלהם. גם בקיץ וגם עכשיו, לא שמענו מילה מבנט ושקד האם הם מוכנים לצרף את בן גביר ועוצמה יהודית לרשימה שלהם או לא. בקיץ זו הייתה מלחמת התשה של ממש, עם הצעות נמוכות כדי שבן גביר 'ייעלב' ולא ירצה.

גם הפעם, בשלושה שבועות של מו"מ בנט לא מתייחס בכלל לשאלה העקרונית, האם הוא בכלל רוצה את בן גביר ברשימה שלו. הוא מורח בכוונה את המו"מ, עם תירוצים מתירוצים שונים, עד שמגיע הדד-ליין ומכריע בשבילו. (את אותה שיטה ראינו במו"מ מול אורי אריאל ב-2015, שם האיחוד הלאומי לא רצה להתפצל, ובנט לא רצה להיות המפצל).

דברים שבנט אמר אחרי המו"מ. למה הוא לא חוזר עליהם גם עכשיו ופותר את הפלונטר?

בינתיים, סמוטריץ' והאיחוד הלאומי נמצאים בין המחנות, כשגם הם לא מקבלים תשובה ברורה – אתם איתנו או בחוץ. את השיטה לא המציא בנט, הוא העתיק אותה מנתניהו, אך בעוד לנתניהו יש ביד 30 מנדטים ויותר, בנט נמצא על גבול אחוז החסימה, לא מקום לעשות בו ניסויים. כל החלטה שתתקבל – בנפרד, רק עם האיחוד הלאומי, גם עם הבית היהודי, או איחוד מלא-מלא תשדר מנהיגות. כרגע הכל מלווה בתחושה של חמיצות בדיעבדית. ועם זה לא מגיעים רחוק.