התהליך הפוליטי ביציאת מצרים

עיון במשא ומתן שבין משה לפרעה מלמד על תהליך פוליטי ארוך וממושך.

הפעלת לחץ פוליטי ואי אמירת המטרה הסופית

כדרכו של תהליך פוליטי, מתרחש תהליך. הצדדים, או לפחות אחד מהם, הולכים ומגמישים את דעתם. וכדרכו של תהליך פוליטי, הצדדים, או לפחות אחד מהם, לא אומרים בדיוק מה המטרה שלהם. הם משיגים את המטרה ע"י הפעלת לחץ.

משה אומר לפרעה לכל אורך הדרך שהמטרה היא ללכת שלשה ימים במדבר לזבוח לה'. ברור לשניהם שלא זו המטרה, המטרה היא לצאת ממצרים. לכן משה לא יכול לקבל הצעת פשרה שתכלול את השארות חלק מישראל במצרים. ואולם, גם היתר לצאת ממצרים אינו המטרה של משה. המטרה של משה הוא גירוש של ישראל ממצרים ביד חזקה, בלי בג"ץ ובלי בצלם. אלה שרוצים ואלה שאינם רוצים.

פרעה הולך ומתרכך. במכת ערוב הוא כבר מציע: "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". רוצים לזבוח? מה הבעיה? אבל למה במדבר? (כמו פרעה של ימינו: רוצים להקריב פסח? בבקשה, אבל לא בהר הבית). משה משיב לפרעה: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה’ אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ". גם לזה דרושה תעוזה גדולה, שלא יכולה לבוא אלא לאחר כמה מכות, כאשר פרעה כבר ירא ממשה. משה בדרך אגב אומר לפרעה: תקשיב, אני הולך לאכול את אלהיך. פרעה כבר מבין שאלה הם חוקי המשחק ולכן הוא אומר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת.

פרעה עדיין לא חושב שהוא אכן ישלח את ישראל. ברור לו שאחרי סילוק המכה הוא יחזור בו.

הלחץ מתחיל להשפיע

המגמה משתנה בפרשתנו. כאן מנהל פרעה מו"מ עם משה עוד לפני המכה. משה אומר את דבריו ויוצא, הוא לא מחכה לתגובה. פרעה, בעקבות דברי עבדיו, קורא למשה לחזור. פרעה כבר מחזר אחרי משה, ואומר לו: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. כאן מתחיל מו"מ ממשי. תשובת משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנוּ". אנו הולכים לחגוג. כולם באים. משה יוצא ומביא את הארבה.

אחרי הארבה והחשך, קורא פרעה למשה וכבר מציע לו עמדה הרבה יותר מרוככת: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם". אך משה, לא רק שאינו משנה את עמדתו, הוא עוד משיב בעזות: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ". זה כבר מרגיז את פרעה, משה לא מוכן להתגמש במו"מ? כך לא מנהלים מו"מ! בכעסו אומר פרעה  למשה: "הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". משה משיב כן דברת. ומוסיף: "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:  וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:  וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא". וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.

משה אומר "וירדו כל עבדיך" אך כוונתו (או לפחות כך היה בסוף) שפרעה עצמו יורד. נחלקו הדעות בגמ' אם יצא בכבוד או שסטרו ויצא, אך התנהגותו היא כשל סטירה. משה כבר מגבש לעצמו מעמד פוליטי בטוח, הוא נכנס ויוצא בבית פרעה ועבדי פרעה כבר תומכים בוויתורים מפליגים כלפי משה.

גמישות לא תביא את הגאולה

זה היה צעד קשה. תחילתו בכך שזקני העם כועסים על משה שהוא יוצר נזקים, אך משה עומד על שלו, לא מתגמש ומשיג את מטרתו. הרעיון שכדאי קצת להתגמש עם המציאות, לוותר פה ולהשיג הישגים שם, זהו רעיון שלא יביא את הגאולה.

אמירה מוחלטת או התחמקות והתגמשות

פתיחת המו"מ היא באמירה מוחלטת, את זה רואים אנו כבר בפרשת שמות, בהבדל שבין משה לבין המילדות.
המילדות לא באו אל פרעה ואמרו לו בפה מלא "לא נשמע אל דבריך ולא נהרג את הילדים", הן יראו מפניו, ולכן תרצו לו תרוצים שונים, כי לא כנשים המצריות העבריות וכו'. אבל התורה מדגישה לא שהן יראו את פרעה אלא שהן יראו את האלהים. הן היו יכולות גם לעשות את דברי פרעה ולהמית את הילדים, ולבא אל ה' בתרוצים שונים בנוסח "אם נצרף את שיטת הרשב"א בקדושין עם שיטת תוס' בב"מ, נוכל להקל בשעת הדחק להרוג את התינוקות בגרמא ושנים שעשאוה". אבל הן יראו את האלהים יותר מאשר את פרעה, ולכן את התירוצים הן הפנו כלפי פרעה ועשו מה שה' אמר. לא כל יהודי בגלות נהג באומץ כמותן. רבים אחרים סברו שאין ברירה וצריך לעשות מה שהמלך אומר. פקוח נפש וכו'. ובגדול: נכון שצריך לעשות מה שה' אומר, אבל המלך הוא באמת מסוכן. השאלה היא את דברו של מי אתה עושה ולמי אתה מתרץ תרוצים. בנסיון הזה המילדות עמדו בכבוד.

זה מספיק כדי להחזיק מעמד במצרים. זה לא מספיק כדי להוציא את ישראל מעבדות לחרות. בשביל זה אין די בלבא אל פרעה כעבד ולתרץ תירוץ. פה צריך לומר בפה מלא ובאומץ "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". אבל זה לא תמיד מועיל. כאן זה לא הועיל. לפחות לא בתחלת התהליך. פרעה לא מתרשם מהאמירה המוחלטת של משה, והוא אינו משלח את ישראל.

גם האמירה של משה מצד עצמה לא היתה מוחלטת, הוא בקש רק ללכת דרך שלשת ימים לזבוח במדבר. הוא לא בקש לצאת לחרות. דרך ארוכה עוד צריך עם ישראל לעבור עד שיהיה בן חורין, אבל יש כאן כבר התקדמות של צעד נוסף מעבר למעשי המילדות. משה עומד מול פרעה כשוה אלא שוה, כמי שבא בדרישות ולא רק מתרץ תרוצים.

ונקודה חשובה נוספת. נכון שמשה בא אל פרעה באמירה המצטדקת-משהו "אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב", כלומר: לא שאנו מקדמים אמונה והשקפת עולם, פשוט יש לנו איזה עניין מגזרי, משהו פנימי של היהודים, בין היהודים לבין אלהיהם. עניין דתי שלנו.  אבל האמירה הראשונה שלו אל פרעה היא הרבה יותר החלטית: "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". השאלה אם כעבדים או כבני חורין לא עולה שם כלל. האמירה היא אתה צריך לשמוע בקול ה'. זאת נקודת הפתיחה למו"מ. אחרי שזאת נקודת הפתיחה אפשר לבא אל פרעה ולנהל אתו מו"מ ממושך, מתוך הכרה בכך שבינתים הוא המלך ואנחנו תחתיו. מתוך כך אפשר לנהל מו"מ מדיני תוך כדי הפעלת לחץ פיזי בלתי-מתון באמצעים לא-קונבנציונליים. אבל התנאי לכך שהמו"מ הזה יוביל למקום הדרוש הוא שהפתיחה תהיה בפניה מוחלטת, לא מתרפסת, "כה אמר ה'".