כשפזית גלר, מורה בבית ספר אזורי בשרון, הבחינה בסוף יום הלימודים במנקה של בית הספר, היא החליטה שמה שקורה כבר לא יכול להימשך.

בעמוד הפייסבוק שלה כתבה גלר: "בדרך הביתה ראיתי אותה מרימה כיסאות באחת הכיתות. אישה מבוגרת, צולעת. המון כיסאות. לאט לאט. עליתי על האופניים ורכבתי הביתה. לפני שנרדמתי היא עלתה לי. נו איך קוראים לה, לזאתי, למנקה. ואפילו לא עזרתי לה, כל כך מיהרתי".

"למחרת סיפרתי לילדים בכאב, שזה מה שעלה בי לפני השינה. כולם יודעים שיש מנקה בבית ספר, אולי יש עוד אחת, אבל את זאת אנחנו תמיד רואים, מישהו יודע איך קוראים לה? אין תגובה. גם אני לא יודעת. אתמול שמתי לב כמה כיסאות היא צריכה להרים, ושהיא הולכת לאט ובטח קשה לה, אמרתי, ואיך הכיתות נראות כשיוצאים מהן וכמה ניירות, ואיזה לכלוך".

"ילדים", כתבה גלר, "מהיום אנחנו מכינים לה את הכיתה. כל הכיסאות מורמים, כולם. אין ניירות על הרצפה, אין חידודים, אין שאריות אוכל והשולחנות מסודרים, אחרת לא עוזבים את הכיתה. העיניים שלהם נצצו. ילדים בכיתה אלף. מוטי, אב הבית שלנו פגש אותי ואמר לי, זה אלף בית של חינוך".

"בבוקר הפניתי את תשומת לבם – תראו את הרצפה, את השירותים, את מטהר האוויר על המדף, תרגישו את הניקיון. נכתוב לה מכתב תודה, נזמין אותה וניתן לה אותו. יחד הסתכלנו בקלפי ההודיה וכתבנו. כמה הוסיפו קישוטים. כשהיא הגיעה הודנו לה על הזמן, על ההשקעה, על היסודיות, נתנו לה את המכתב ומישהי אמרה שכשנקי ומסודר נעים להיות בכיתה וללמוד. ראינו על פניה את המבוכה, כאילו, למה אתם מודים לי? אבל היא אמרה רק – תודה, תודה רבה. אנחנו כבר יודעים איך קוראים לה, היא אמרה לנו. קוראים לה סננא".

הפוסט של גלר עשה לו כנפיים תוך זמן קצר ושותף בעשרות קבוצות של מורים. בשיחה עם אתר 'מאקו' סיפרה גלר כי היא מנהלת כיום את עמוד הפייסבוק 'חינוך מואר' שמטרתו "להילחם בחושך הרב שהיא רואה לדבריה במערכת".

"בעיניי המהות היא להיות אמיתיים וכנים עם התלמידים. לא לשמור מהם מרחק אלא להיות איתם בגובה העיניים, גובה הלב, כי רק שם נוצר קשר אנושי של אמת ביני לבין התלמידים שלי", אמרה.