עו"ד על הפרשה • פרשת ויצא: "ברחל בתך הקטנה" הלכת אפרופים ופרשנות חוזים
"ברחל בתך הקטנה" המופיע בפרשת השבוע "ויצא", מושאל אל עולם החוזים, ומשמעותו שחוזים ועסקאות ראוי לסכם בדברים ברורים ומפורשים ואיך זה מתקשר לדיון על הלכת אפרופים
עו"ד על הפרשה • פרשת ויצא: "ברחל בתך הקטנה" הלכת אפרופים ופרשנות חוזים
מטבע הלשון "ברחל בתך הקטנה" המופיע בפרשת השבוע "ויצא", מושאל אל עולם החוזים, ומשמעותו שחוזים ועסקאות ראוי לסכם בדברים ברורים ומפורשים. "ויאמר [=יעקב] אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" כך מתואר השיח שמתנהל בין יעקב לבין לבן, חותנו לעתיד. פירוט זה נובע מחששו של יעקב שמא לבן ירמה את יעקב ולא ימלא את חלקו בעסקה.
לכן מבהיר יעקב "ברחל בתך הקטנה", מסביר המדרש את הביטוי בהתאם ללשון שנקט בה יעקב ככזו שאמורה למנוע כל פרשנות עתידית. "ברחל" ולא בלאה, "בתך" שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל, "הקטנה" שלא תחליף שמותן זו בזו" [בראשית רבה (תיאודור-אלבק) ויצא פרשה ע].
הלכת אפרופים
אחת הסוגיות הסבוכות בדיני חוזים היא הפרשנות. כהנחת מוצא נצא מהנקודה שאין חוזה מושלם, וגם אם כן מדובר בחוזה מושלם הרי ככל יצירה כתובה, גם החוזה סובל פרשנות, ולעיתים גם יותר מפרשנות אחת. במצבים מעין אלו עולה השאלה כיצד יש לנהוג, במצבים מעין אלו מנסה כל צד להיתלות על דרשנות כל תג ותג שבחוזה.
פסק הדין שיצא לאחרונה מתחת לשולחנו של בית המשפט עורר מחדש את השיח באשר לשאלת פרשנותו של חוזה. בהתאם להלכת אפרופים, שהניח נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, ניתן לפרש חוזה באופן תכליתי, באמצעות בירור כוונת הצדדים. כוונת הצדדים נלמדת מבדיקה של לשון החוזה ונסיבות חיצוניות [ע"א 4628/93]. בערעור שהגיע לעליון ואשר עסק בפרשנות חוזה, הועלתה הטענה לפיה יש לכבד חוזים בהתאם להסכמות הצדדים ולא לנסות וליצור חוזה אחר חדש יש מאין.
שופטי ההרכב קיבלו את הערעור, אך כל אחד דלה את נימוקיו מהסתכלות אחרת. השופט אלכס שטיין, הניח כהנחת מוצא שלא כל החוזים שווים, ולכן בחוזה בו קיימת רמת פירוט גבוהה יש להעדיף פירוש חוזה לפי לשונו. השופט עופר גרוסקופף הסכים לתוצאה של השופט שטיין, אך הוא הסביר שיש ליתן ללשון החוזה משרל ועדיפות בפרשנות החוזה מקום שמדובר בחוזים עיסקיים, בו שני הצדדים מיוצגים ופערי הכוחות בין הצדדים הוא קטן [ע"א 7649/18].
ברשימה זו נבקש לעמוד על דרכו של המשפט העברי בפרשנות חוזה. את תמצית מהות פרשנות החוזה במשפט העברי סיכם השופט [בדימוס] אליקים רובינשטיין בקביעתו "בדרך כלל המשפט העברי מקפיד על דבקות בלשון החוזה, ו"דברים שבלב אינם דברים…אך כלל זה אינו מוחלט" [ע"א 898/03]. ברשימה זו ננסה את הדברים וליצוק לתוכן משמעות.
הלך אחר לשון בני אדם
הרמב"ם, מגדולי הפוסקים ומחבר הקודקס ההלכתי "משנה תורה", בן המאה ה-12, פוסק: "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום, ואחר המנהג" [משנה תורה, הלכות מכירה, פ"כו, ה"ח] מפסיקתו של הרמב"ם עולה כי במקרה שמתעוררת שאלה של פרשנות יש לנסות וליתן לה את הפרשנות בהתאם ללשון בני אדם, לשון בני אדם משמעה "הלך…אחר לשון בני אדם באותו המקום הידועים להן" [הלכות מכירה פ"כח, ה"טו] ואחר מנהג המקום. עוד מוסיף הרמב"ם על העקרון משמיענו כי במקום שלא ניתן לזהות בו מנהג, או מקום שהוא חסר 'שימוש בשמות מיוחדים' כלומר אין מונחים מקובלים ומוסכמים על הכל באותו סוג של חוזים, או שיש מונחים ספציפיים אלא שאלו יכולים לסבול יותר מפרשנות אחת, מציע הרמב"ם לאמץ את כללי הפרשנות של חז"ל בהתאם לתקדימים שהונחו בפניהם.
הגישה לפיה יש ליתן ללשון החוזה עדיפות בפרשנות מתיישבת על השכל הישר, כפי שקובע ר' יוסף בן שלמה קולון, המהרי"ק, מגדולי הפוסקים של יהדות איטליה במאה ה-15, "דבר פשוט הוא דבלשון שטרות וכל כיוצא בזה יש להלך אחר לשון בני אדם" [שו"ת מהרי"ק סימן ז]. פרשנות המילים בחוזה צריכה להיות בהתאם לעקרון לפיו "יש לפרש את המילים שבחוזה באופן שימנע תוצאה אבסורדית, או המטילה על צד לחוזה התחייבות, שבלתי סביר יהיה להניח שהוא לקח על עצמו" [השופט יצחק כהן ע"א 46/74]. אלא שהאפשרות ליתן ללשון החוזה משקל צריכה אף היא להתיישב עם אופייה של העסקה, כפי שפוסק ר יצחק בר ששת ברפת, הריב"ש, מגדולי חכמי ספרד במאהה-14, "ולעולם אין מפרשים לשון השטר במה שאין רגילות לעשות" [שו"ת הריב"ש סימן תפ].
הולכים אחר הכוונה
אלא שעיקרון זו אינו מוחלט, כך למשל המאירי, מגדולי חכמי פרובנס של המאה ה-13 "אף על פי שפסקנו שדברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר או מה שהותנה בפירוש אין הדבר מוחלט כל כך אלא כל שיש שם אומדנא דמוכח [=מצב בו ברור לכל אדם מה הכוונה] דנין אחריו" [בית הבחירה קידושין מט;ב], במילים אחרות חרף העקרון התלמודי הקובע כהנחת יסוד שדברים שבלב אינם דברים [בבלי קידושין, מט,ב] שמשמעו שתחושות סובייקטיביות אינן יכולות לשמש כלי לאינדיקציה פרשנית, במקרים שבהם ברורה כוונת הצדדים, הרי שגם אם זו אינה מפורשת בחוזה היא יכולה להוות פתח לדיון. גם רבינו ירוחם, פוסק הלכה מגדולי הראשונים של המאה ה-14, מוסיף וקובע לנו עקרון חשוב בדיני פרשנות והוא "כלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתלה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד" [ספר מישרים, ח"ג, נתיב כג', חלק י).
עקרון זו סוייג על ידי ר' ישעיה בר דטרני, פרשן תלמודי ופוסק, איטליה, המאה ה-12, קובע כי אומדנא דמוכח ככלי פרשני יכול להתקיים רק בסיטואציה שהדבר ברור לכל, אולם אם לא ניתן ללמוד זאת באמצעים חיצוניים או בסברא ישרה לא ניתן להוכיח אומדנא דמוכח [פסקי רי"ד, קידושין, מט,ב], כלומר לא ניתן להציע מסקנות שלא ניתן ללמוד אותם באמצעי ישיר מהתנהגותו או מדבריו של צד לחוזה, כל מסקנה שמקורה באמונתו של פוסק יכולה לשמוט את הקרקע מתחת למערכת ההסכמית, וככזו היא אינה אפשרית.
את מהות העניין הצליח, לעניות דעתי, לבטא ר' יום טוב אברהם אשבילי, הריטב"א, מגדולי רבני ספרד במאה ה-13, שבבואו להסביר את היסוד של אומדנא דמוכח סיכם ואמר שהכוונה מתייחסת "לדברים שבלבו ובלב כל אדם" [חידושי הריטב"א, בבא בתרא קמו;ב]. כלומר לתפיסתו של הריטב"א פרשנות חוזה המבקשת להסתמך על פרשנות תכליתית צריכה להיות כזו שמתיישבת לא רק על לב הצדדים בלבד, אלא זה גם האינטרס הלגיטימי והנכון של כל צד שהיה מתקשר באותו חוזה.
מכאן שהיכולת של שופט להכריע מה נכון עבור הצדדים במנותק מחיי המעשה יכולה לעורר את החשש שמא שבאמצעות פרשנות אנו כופים על הצדדים או על אחד מהם חוזה שהוא כלל לא היה חפץ בו, ואם הוא היה יודע את הפרשנות המוצעת על ידי בית המשפט ספק אם בכלל הוא היה מתקשר באותו חוזה.
==
אלישי בן-יצחק, עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין פרטי.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו