יום חמישי, 19:30 בערב. היועץ המשפטי לממשלה מופיע על מסכי הטלוויזיה, מסביר את החלטתו להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. שעה מאוחר יותר יחליף אותו על המסכים ראש הממשלה שיגיש את כתב האישום שלו כנגד הפרקליטות. האדמה רעדה.

ובאותו הזמן בדיוק, בגן אירועים שבשרון, עומדים חתן וכלה תחת כיפת השמים, והרב, עטוף בטלית, מספר בהתרגשות על ירמיהו הנביא שמתוך הצינוק שאליו הושלך, כשהעיר ירושלים חרבה ונטושה, קורא בשם ה':

"כֹּה אָמַר ה' –  עוֹד יִשָּׁמַע… בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה –  קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת, כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ… כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה…"

והאור מאיר, והזוג הצעיר מאושר, והדוד של אם הכלה נקרא לברך את ברכת 'יוצר האדם'. ולפני שהדוד יורד מהבמה הוא פונה אל הרב. "הרב חיים דרוקמן, כבוד גדול לנו שאתה כאן. אני זוכר אותך עוד מימי הגטו".

והמשפט של הדוד, שנאמר בצורה אגבית, הולם כמו פטיש. והמחשבות נודדות לאירופה העשנה והחרבה ומדמיינות שני ילדים יהודים קטנים ומפוחדים מתחבאים יחד בגטו כשסביבם האדמה בוערת. מי מבין אלו שראה את אותם ילדים היה מאמין ששמונים שנה מאוחר יותר הם יפגשו בארץ ישראל מתחת לחופה, כשתלמיד של אחד מהם יתחתן עם האחיינית של האחר.

הסערות הפוליטיות והזמניות שמסעירות אותנו – אסור שישכיחו מאיתנו את העובדה המופלאה והבלתי מתקבלת על הדעת. זכינו לקיים בגופנו את חזון נביאי האמת והצדק שגם לפני אלפיים וחמש מאות שנים וגם לפני שמונים שנים היה נראה כחלומות באספמיה. אנחנו זקוקים לפרופורציות.